השבוע פרסם שלום ירושלמי ריאיון איתי ב"זמן ישראל" שכותרתו "עמית הלוי מחלק את הר הבית". אני לא בטוח שקוראי מקור ראשון זקוקים להבהרה בעניין, אבל מורא מקדש מחייב זאת. ובכן, הכותרת נועדה כנראה לעורר מהומה. מובן שאינני יכול "לחלק" את שאינו שלי ובוודאי את מה שאיננו יכול להיחלק, לא לשבטים ולא בכלל.
דבר אחד אמרתי ואחזור עליו כאן: המוסלמים נכנסים ורוצים להתפלל במסגד אל־אקצה, בפינה הדרומית של ההר, האזור שהרחיב הורדוס. שיתפללו. ולוואי ו"ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". אבל המסגד הזה והתפילה בו לא מעניקים להם בעלות קניינית בהר, שכולו קדוש לעם היהודי. אסור שתהיה כל ריבונות בהר, זולת של מדינת ישראל המייצגת את העם היהודי.
האבחנה הזו חשובה במיוחד נוכח המצב בשנים האחרונות בהר. מסגד אל־אקצה מזמן איננו מקום תפילה, אלא מוצב קדמי בחזית המלחמה הדתית והלאומנית נגדנו. המקום משמש להסתה וטרור, לא לתפילה ולעבודת א־לוהים. קדושת ההר נרמסת בפיקניקים ובמשחקי כדורגל. השליטה המוסלמית בהר מקבעת בתודעה הבינלאומית את השקר הפלסטיני כאילו כל ההר הוא "חרם א־שריף", אתר ערבי־מוסלמי עתיק יומין. הדבר הגיע לשיא בהחלטות המופרכות של אונסקו, שהתייחסו להר כאתר מוסלמי ללא זיקה יהודית.
הפקרת הר הבית על ידינו מאשררת את המצב הזה, ומלבה את עלילת אל־אקצה בסכנה המופצת על ידי חמאס והרשות הפלסטינית. זו אותה עלילה שהביאה לפרעות בתרפ"ט, בתרצ"ו, וגם בתשפ"א.
לכן, מעבר למצווה ולמעשה הטבעי שבעלייה היהודית להר, חשיבותה העיקרית בימינו היא בשניים: ניפוץ השקר הפלסטיני שהופך אותנו לזרים בהר ובארץ, וגורם לשלהוב והסתה של ההמונים כנגד ה'זרים'; וחיזוק זהותה היהודית של ישראל והתשתית המוסרית של התרבות שלנו, שחקוקה בלוחות הברית בקודש הקודשים שבלב ההר. העלייה להר מציבה את מקום השכינה במרכז החיים הלאומיים, ומקדשת את מחויבותנו לערכי היסוד של התרבות היהודית, מסיני ועד היום.
עלינו , בכנסת ובממשלה, לפעול בשני התחומים הללו. יש להסיר את ההגבלות המשונות החלות על עולים יהודים להר, כמו השעות המצומצמות, הכניסה בשער אחד בלבד והשמירה הצמודה, ואף לאכוף כללי קדושה בהר כולו. לא פחות חשוב, עלינו לטפח ולהנגיש בארץ ובעולם את מורשת ישראל בהר, להשיב לתודעה את המובן מאליו ביחס למקום הקדוש הזה שממנו נברא העולם, בו נעקד יצחק ובו עמדו שני המקדשים שלנו. לא צריך להיות ד"ר להיסטוריה כדי להכיר את האמת הפשוטה הזו, ובכל זאת דוקטורים רבים להיסטוריה, רבים מדי, בלונדון ובקליפורניה, בפריז ובקהיר, מתכחשים לה. למרבה הצער והאבסורד, גם בישראל.
בתקופה שבה עבדתי במשרד התרבות, הוקמה קרן למורשת ישראל בהר הבית, שתפקידה היה להעמיק את המחקר ההיסטורי, הארכיאולוגי, הדתי והתרבותי של ישראל בהר, ולהנגיש אותו באמצעים מגוונים ובשפות שונות לעולם כולו. זו משימה חשובה מאוד, שהיא גם בעלת ערך מדיני וביטחוני.
לשרי הממשלה בתחום המורשת והתרבות הכול כבר מוכן, כולל מסמכי המכרזים. יש לחדש את פעילות הקרן ולהעמיד מחדש את המשמעות המקורית של הר המוריה במרכז התודעה הלאומית והעולמית, בראש ההרים ונישא מגבעות.
