במובן מסוים, האירוע הזה אומר הכול: בדיוק בזמן שהאוקראינים פתחו סוף־סוף במתקפת הנגד המתוכננת נגד הרוסים, הפולשים הקדימו אותם בפשע מלחמה נוסף. נראה שהם אלה שאחראים לפיצוץ הסכר הענק שחסם את הדנייפר: האוקראינים בהחלט מאשימים אותם, ולא סביר לחשוב שהאוקראינים בעצמם עשו זאת. מי הנהר שטפו שטחים עצומים וריכוזי אוכלוסייה רבים, פגעו בתחנות כוח, ועלולים אפילו לסכן את קירור תחנת הכוח הגרעינית זפוריז'יה, שממוקמת במעלה הנהר.
האם זו פעולה הוגנת? יש דרכים שונות לענות על השאלה הזו, ואף אחת מהן לא מספקת. אפשר לדון בהיגיון הפנימי או בחוסר ההיגיון של לוחמה, בהיסטוריה של טקטיקות כאלה או במשפט הבינלאומי. אבל איך שלא תסתכלו על פעולת החבלה הזו, קשה להשוות אותה לפעילות הפצצת הסכרים של בריטניה ב־1943.
אותם מפציצי סכרים – במה שכונה "מבצע נזיפה" – נלחמו במלחמת עולם נגד הרייך השלישי, שהיה אשם בפתיחת הסכסוך ופלש ברצחנות לחלק גדול ממדינות היבשת. לכן הבריטים ניסו להפגיז סכרים על נהרות באזור התעשייה העיקרי של גרמניה, ששטפו מפעלים אשר הניעו את מכונת המלחמה הנאצית. יותר מאלף אזרחים נהרגו, וערכו האסטרטגי של מבצע נזיפה עדיין שנוי במחלוקת. מכל מקום, מבחינה מוסרית ומשפטית ניתן להצדיק את המבצע בצורך להתמודד עם מלחמה ושואה שהתנהלו באותה תקופה.
במקומות שמגודרים על ידי נהרות, כמו אוקראינה ונהר הדנייפר, השימוש בשיטפונות היה מאז ומעולם טקטיקה פופולרית במיוחד. במסופוטמיה ("הארץ 'שבין הנהרות'"), כבש כורש את בבל בלילה אחד על ידי הסטת זרימת הפרת. 1,700 שנים לאחר מכן, הכובש המונגולי הולאגו חאן השתמש במי השטפונות של החידקל כדי לנצח בקרב. יותר מ־700 שנים חלפו, ושוב, בשנות ה־80, האיראנים הפציצו סכרים בעיראק. הישות האחרונה שתקפה אותם הייתה דאעש.
המתקפה החמורה ביותר על סכר בעידן המודרני הייתה על ידי צד מגן בארצו שלו. בשנת 1938 פוצצו לאומנים סינים שנלחמו בפולשים יפנים את הסכרים שעל הנהר הצהוב. מאות אלפי אזרחים מתו, אם מטביעה ואם מאובדן מי שתייה ומחסה. החבלה האטה את ההתקדמות היפנית, אך לא עצרה אותה.
ישנן אינספור דוגמאות נוספות. כמעט כל מדינה שהייתה מעורבת במלחמה גדולה השתמשה בטקטיקה הזו בשלב כזה או אחר: האמריקנים הפציצו סכרים בצפון־קוריאה ובצפון־וייטנאם, למשל, ושוב בסוריה ב־2017. מים הם נשק מובן מאליו, ובאותו זמן מפחיד מאוד.
האם מדובר בנשק אתי או אפילו חוקי? כמו תמיד, כשעורכי דין מעורבים, השאלה הזו מובילה לסחף מתסכל של אותיות קטנות. התשובות העתיקות ביותר מגיעות מהמשפט הבינלאומי המסורתי, ולא ממילים הכתובות באמנות בינלאומיות. הוא מכיר בכך שהפצצת סכרים עשויה להיות הוגנת במלחמה – כמו במקרה של מבצע נזיפה, לדעתי – כאשר למטרות ישנה חשיבות צבאית, וכל עוד ההשלכות על אזרחים הן "מידתיות".
האמנות הבינלאומיות הראשונות העוסקות בתקיפת סכרים היו פרוטוקולים שנוספו לאמנות ז'נבה בשנת 1977. הן קובעות כי "סכרים ותחנות לייצור חשמל גרעיני לא יהפכו למושא למתקפה, גם אם הם מטרות צבאיות, אם תקיפה כזו עלולה לגרום לשחרור כוחות מסוכנים, ובעקבותיהם לאבדות קשות בקרב האוכלוסייה האזרחית".
שימו לב לקישור המובהק של מי שיטפונות לקרינה גרעינית. לשני התרחישים הגיהינומיים הללו יש הרבה מן המשותף, כך שצד אחד במלחמה יכול לתקוף מטרה בעלת רלוונטיות צבאית מעורפלת – הסכר על הדנייפר או תחנת הכוח הגרעינית זפוריז'יה – ולהרוג, לפגוע ולהטיל אימה על מספר עצום של אזרחים בסביבה.
במובן זה, סכרים ותחנות גרעיניות מהווים מטרות מושלמות מבחינת אלו שאינם שמים לב לפגיעה באוכלוסייה האזרחית – כמו לדוגמה, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. לאורך המלחמה הרצחנית שלו באוקראינה, איים פוטין להפוך את התחנה הגרעינית זפוריז'יה לצ'רנוביל שנייה, או אפילו לשגר נשק גרעיני. להקריא לו את המילים הקטנות של אמנת ז'נבה, שרוסיה חתומה עליה, זה כמו לשיר שירי שלום לסאורון. אוקראינה חייבת להביס את פוטין, והמערב מוכרח לעזור לה.
אנדראס קלות הוא פרשן לענייני פוליטיקה אירופית וכתב באקונומיסט. בעל טור בבלומברג
