המומחים אומרים שאי אפשר לדעת אם רעידות האדמה המתחוללות לאחרונה בצפון מקדימות חלילה רעש גדול. כך או כך, הם אומרים, רעידת אדמה גדולה עתידה להתרחש; זו לא שאלה של אם אלא של מתי.
אי אפשר כמובן להוכיח קשר סיבתי בין רעידות האדמה האלה ובין מצבנו הגיאופוליטי, אבל לפחות כמשל הן יכולות לשמש אותנו לא רע. חבר סיפר לי בעבר כיצד בוקר אחד עמד מול האקווריום בביתו, וראה פתאום את הדגים מתחילים להשתולל במין ריקוד משונה. "בואי תראי משהו מוזר", הוא קרא לאשתו, "תראי איך הדגים מתנהגים", אבל עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט התחוללה רעידת אדמה. בקטנה. בלי נזקים.
לא צריך להיות דגים כדי לחוש משהו באוויר. אמנם רעידות אדמה מתחוללות כאן אחת למאה שנים, אומרים המומחים, אבל קצב התחוללותן של רעידות אדמה גיאופוליטיות הוא תדיר יותר, בערך אחת לחמישים שנה.
לפני מאה שנה התחוללה קפיצה בתהליך התחייה שלנו, בעקבות מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור. לפני כחמישים שנה הייתה זו מלחמת ששת הימים. מאז, המציאות הגיאופוליטית שלנו נמצאת במצב בלתי אפשרי, שכל בר דעת מבין שהוא זמני. מציאות המבוססת על "לא לבלוע ולא להקיא" מבשרת בהכרח רעידת אדמה עתידית. זו לא שאלה של אם אלא של מתי.
בכל מערכת אנושית יש סתירות פנימיות שבשלב מסוים מתעצמות עד שהמערכת אינה יכולה להמשיך להכילן, והן מפוצצות אותה מבפנים. המתח הפנימי, האבסורדים, העיסוק בכיבוי שרפות מתמיד, הניסיון הנואש להשיג שקט תעשייתי, דחיקת הבעיות אל מתחת לשטיח – כל אלה מאפיינים מערכת שעומדת להתפוצץ מבפנים.
אנחנו משחררים מחבלים כדי לעצור אותם מחדש; מחזיקים את הרשות הפלסטינית שממררת לנו את החיים; מתחזקים את שלטון חמאס ברצועת עזה; ועוד ועוד. ממשלת ישראל והממסד הביטחוני המקובע, על זרועותיו, מנסים להחזיק בשיניים את המציאות, להכיל אותה בשאריות כוחותיהם, לסתום פרצות, להתכחש, להתעלם, לדחות את ההכרעה. אבל למצב הכאוטי יש חוקיות משלו, וסופו פיצוץ.
"ואם כי אנחנו מצידנו מסובכים אנו יותר מדי בתסביכים ובמשברים בשביל שנוכל ליזום בעצמנו את הגשמת החוק המונח ביסוד תחייתנו – הלוא מכל מקום אווירה הטעונה חומר נפץ, יש לה אפשרויות עצמיות משלה, ועל אף כל הגורמים המעכבים, ייתכן יום־יום שיפרוץ מה שסוף־סוף הוא חייב לפרוץ", כתב שבתי בן־דב (כל כתביו, ג', 211), וצפה את פריצת מלחמת ששת הימים שנים ספורות לפניה.
הסכמי אוסלו, מעין תוכנית תמ"א 38 שהייתה אמורה לחזק את יסודותיה האבסורדיים של המציאות הגיאופוליטית שלנו, רק האיצו את התגלעות הסתירות הפנימיות, הגבירו את המתח וקירבו את רעידת האדמה הצפויה. לא רק יסודות ההסכמים הללו מעורערים. גם המעטפת כבר לא רלוונטית, שהרי כל התהליך הזה לא מתרחש בוואקום אלא כשמסביב, בהיקף, מתחוללים זעזועים עצומים.
סוריה, לבנון, עיראק, חיזבאללה, הבחישה האיראנית, המעורבות הרוסית, אולי גם זו של ארה"ב – כל אלו מקרינים בעוצמה על ההוויה שלנו, והופכים לגביה לשדה מגנטי מחולל שינויים ומקרין מהפכים.
המזרח התיכון של שנות התשעים אבד לבלי שוב. מצרים, ירדן ומדינות נוספות שהיו חלק מהמערך התומך והמשלים להסכמים כבר אינן מה שהיו, והאינטרסים שלהן היום שונים לחלוטין. את הרעידות המוקדמות אנחנו כבר מרגישים תחת רגלינו. בעזה אלה צוק איתן, "צעדת השיבה" וטרור העפיפונים. גם בחזית הסורית הולכות ומתרבות הרעידות. בשני המקומות מדובר עדיין על רעידות בעוצמה נמוכה יחסית, משהו כמו 3 בסולם ריכטר, אבל הן בהחלט מבשרות שמשהו מתחולל מתחת לפני השטח.
החזית הלבנונית שקטה לכאורה, אבל גם היא עלולה להתפרץ בכל רגע. ביהודה ושומרון, לעומת זאת, מדדו הססמוגרפים בשנים האחרונות כמה רעידות עזות יותר, ועתה, לאור מה שמתחולל – טראמפ, העברת השגרירות, "עסקת המאה" ובעיקר מצבו של אבו־מאזן – צפויות בגזרה הזאת רעידות נוספות.
גם אם רעידת האדמה העזה תורגש תחילה בפריפריה – בעזה, בגבול לבנון או בגבול הסורי – אלה תהיינה רק הקרנות מן המוקד הצפוי בירושלים וביו"ש, ששם תהיה ניכרת עיקר הרעידה. דווקא שם יתחולל השינוי הגדול, וכדאי שניערך אליו כדי לדעת בדיוק מה לעשות בבוא היום.
אבל זו לא רק שאלה של עוצמת הרעידות המקדימות. גם הקצב חשוב, והוא הולך וגובר ונעשה אינטנסיבי ממש כמו צירי לידה תכופים שמבשרים את בואו של הרך הנולד. כן, בלי ספק, אנחנו ערב רעידת אדמה גיאופוליטית ולידתו של מצב חדש. השאלה כבר אינה אם אלא מתי. המציאות הנוכחית עומדת להתפקע.
