שבוע אחרי שראש הממשלה הכריז על הקמתה, התכנסה בשבוע שעבר לראשונה ועדת השרים למאבק ביוקר המחיה. "אנחנו נגבש תוכניות, נוביל רפורמות ונפעל בכל האמצעים כדי להוריד את המחירים", אמר נתניהו בפתח ישיבת הממשלה. שנה של אינפלציה גואה ועשר העלאות ריבית של בנק ישראל, הפכו את יוקר המחיה לנושא החשוב ביותר על סדר היום הציבורי. כשמוסיפים לכך את העובדה שהמחירים כאן מלכתחילה גבוהים בכ־20% לעומת מדינות אחרות, ההתייקרות הנוכחית כואבת אף יותר.
ועדת השרים אמורה להיות הבשורה הגדולה של הממשלה לקשיים היומיומיים של אזרחי ישראל, אבל כרגע היא נראית כבשורה בעיקר לקשיי המנדטים ויחסי הציבור של הממשלה. מכל הנושאים שהממשלה מותקפת בגינם, וכאלה לא חסרים, יוקר המחיה הוא שמקשה עליה יותר מכול. בחזית הרפורמה המשפטית הצדדים ידועים, מאזן האימה הוגדר, וגם קווי ההתקדמות, או היעדרה, ברורים. בעקבות התקציבים לחרדים ספגה הממשלה מתקפות בלי הרף, אבל אין לה באמת יכולת להתמודד עם הביקורת הזאת, כיוון שהחרדים מתעקשים עליהם ובלעדיהם אין ממשלה. יוקר המחיה הוא אבן נגף לכל ממשלה, אבל הוא הבטן הרכה של הממשלה הזאת במיוחד. גם בהינתן הזדהות מחנאית ואידיאולוגית ברורה, כשאנשים מתקשים לגמור את החודש הם מתקשים להגן גם על ממשלת "ימין על מלא", ומתחילים לשאול מה היא בעצם עושה בשבילם.
ועדת השרים ליוקר המחיה נולדה כדי לתת תשובה לשאלה הזאת, לא כדי לפתור את הבעיה של יוקר המחיה. הרי גם לפני בואה לעולם פעלו במקביל שתי ועדות באותו נושא בדיוק: הקבינט הכלכלי־חברתי, שיושבים בו אותם שרים פחות או יותר, וגם הוא כמעט לא כונס מאז הקמת הממשלה; והוועדה להפחתת הריכוזיות והגברת התחרותיות בשוק מוצרי המזון והטואלטיקה, שהקמתה אושרה בממשלה רק לפני שבועיים, לבקשתו של שר האוצר. במקביל פועלת במשרד האוצר ועדה דומה, ועדת הריכוזיות, כבר משנת 2013.
פקיד במשרד להגנת הסביבה נמדד על הפחתת זיהום, ופקיד במשרד הבריאות על הגנה על בריאות הציבור – אף אחד מהם לא נמדד על הורדת מחירים
מאחורי הקלעים יש, כרגיל, הרבה פוליטיקה. מהישיבה הראשונה של הוועדה נעדרו שתי הדמויות החשובות ביותר בממשלה בעניינה: שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ושר הכלכלה ניר ברקת. סמוטריץ' מסביר את היעדרותו בכך שמדובר היה בישיבה ראשונית ומקצועית שמטרתה ליישר קו עם השרים האחרים. ברקע יש כנראה גם מאבק על סמכויות ועל קרדיט. שר האוצר רוצה את הסמכויות בוועדה תחתיו, ורוצה לרשום על שמו גם את הישגיה, אם יהיו כאלה. מנגד, ראש הממשלה רוצה להצטייר כמי שנלחם ביוקר המחיה ועומד בעצמו בראש הוועדה, אבל לשם כך הוא דוחק את רגליהם של שני השרים הכלכליים שלו. עבורם זוהי עמדה בעייתית מאין כמותה: הצלחות יירשמו לטובתו של ראש הממשלה, כישלונות יירשמו על שמם. מי כמו שר האוצר לשעבר נתניהו יודע זאת.
אור לגויים
זוכרים את המחאה החברתית? כבר מ־2011 מתלוננים שיקר פה, וכבר אז התשובה הייתה להקים ועדה. ועדת טרכטנברג התכנסה, גיבשה המלצות, חלקן אפילו התקבלו ויושמו – ויוקר המחיה נותר על כנו ואפילו טיפס. ראש האופוזיציה יאיר לפיד אמר השבוע כי "האינפלציה לא נעצרת, והממשלה מקימה ועדה מיותרת שכבר קיימת, במקום לעשות את העבודה שלה". הוא שכח לספר שגם הוא הקים ועדה כזו ב־2013, שגם היא עסקה בהורדת מחירי המזון בישראל. ב־2018 זה היה משה כחלון שרצה להציב את פרופ' ירון זליכה בראש ועדת יוקר המחיה, וב־2022 היה זה אביגדור ליברמן שהקים ועדה, שגם היא התכנסה ואף הגישה שורת המלצות.
לשרי אוצר בישראל יש כנראה אמונה מאגית בכוחן של ועדות ממשלתיות להוריד פה מחירים. אלא שהבעיה איננה נעוצה בחוסר ידיעה מהם הצעדים הנדרשים, אלא ביישומם בפועל. אין כמעט היבטים ביוקר המחיה המקומי שאינם מוכרים וידועים זה זמן רב: חסמי ייבוא, ריכוזיות, תחרות מוגבלת, קרטלים מקומיים, מכסים גבוהים, רגולציה מוגזמת. הבעיה היא שבכל פעם שוועדה מגיעה עם שורה של המלצות בכיוונים הללו ומישהו מנסה ליישם אותן, הוא מגלה שבקצה של כל בעיה שלא נפתרה בעשורים האחרונים עומד אחד משניים: קבוצת אינטרס מקומית או רגולטור ממשלתי.
כך למשל, אחד החסמים המוכרים לייבוא הוא תקנים ישראלים שמקשים על ייבוא מוצרים מחו"ל, מאופניים ועד מוצרי חשמל, ומייקרים אותם מאוד. אור לגויים, בגרסה מוזרה למדי: מוצרים רבים מחזיקים בתקן בינלאומי מוכר, אבל בכניסה לארץ עומד מולם מכון התקנים הישראלי ומבקש התאמות ייחודיות לעם היושב בציון. על הצורך בביטול התקנים המקומיים מדברים כבר מ־2013, אבל לא באמת מצליחים. במסגרת הרפורמות מכון התקנים מבטל חלק מהתקנים הייחודיים, אבל באותו זמן הוא מפרסם כל העת תקנים חדשים. יצרנים מקומיים שאינם מעוניינים בתחרות מן הנכר פועלים כדי שהמוצר שלהם יזכה לתקן ישראלי ייחודי, או שהייבוא שלו יוגבל בצורה אחרת, וכך חוסמים ייבוא ותחרות. גם מכון התקנים בעצמו לא מעוניין בתחרות מצד תקנים בינלאומיים אחרים, שהרי אם ישראל אכן תאמץ את התקינה האירופית במלואה – עצם קיומו יתייתר.
תחום נוסף שבו המחירים בישראל גבוהים במיוחד הוא מוצרי החלב, גבינות וביצים, שמחיריהם בארץ גבוהים בכ־80% בהשוואה לממוצע המדינות המפותחות. גם כאן התחרות מצומצמת מאוד, והייצור המקומי נעשה דרך קרטל, הפעם בצו ממשלתי: מדינת ישראל קובעת בכל שנה כמה ליטר חלב וכמה ביצים ייוצרו וישווקו בישראל. מועצת החלב קובעת את מכסות החלב שמותר לכל רפת לייצר, ומועצת הלול קובעת את מכסות הביצים שמותר לכל לולן לשווק. בשניהם קיימים מחיר מפוקח לצרכן וגם מכסים גבוהים והגבלות על ייבוא, ובסופו של כל התהליך האזרח הישראלי משלם הרבה יותר. כל ניסיון לבצע רפורמה בתחומים הללו נתקל בהתנגדות נחרצת של הלובי החקלאי, בחסותם של חברי כנסת אוהדים, חלקם אפילו חקלאים פעילים בעבר ובהווה.
עד כאן מנינו רק את המגבלות מחוץ לממשלה, שהיא בעצמה אחד הגורמים המרכזיים ליוקר המחיה בישראל. היקף הרגולציה בישראל ידוע לשמצה: כל מי שמבקש לייצר או לשווק מוצרים בישראל, או לייבא מחו"ל, נדרש להתמודד עם 4־5 משרדים ממשלתיים. לאף אחד מהמשרדים הללו אין באמת אינטרס להקל על העסקים שהוא בא איתם במגע, ולא יעזרו כל הוועדות והחלטות הממשלה בעולם. אף אחד לא מתגמל פקידי ממשל על רגולציה מיותרת שהם מחקו, אבל כן באים אליהם בתלונות אם נגרם נזק כלשהו כתוצאה מהיעדר רגולציה. פלא שבישראל רק מוסיפים תקנות והגבלות, ולעולם לא מוחקים? ב־15 השנים האחרונות ועדות כונסו והמלצות הומלצו, אבל מספר התקנים, הנהלים והתקנות הנוגעות לייבוא מוצרים לישראל הגיע לשיאים חדשים. היקף הייבוא לישראל ביחס לתוצר עדיין נמוך באופן משמעותי בהשוואה למדינות המפותחות, וגם עשור וחצי של מאמצים מרוכזים להרחבת ייבוא, לא חולל שינוי ברמה שתשפיע על המחירים.
קשב ציבורי קצר
כל שר אוצר רוצה לראות ירידת מחירים במשמרת שלו, וחלקם פועלים כדי לקדם את השינויים הנדרשים. אבל מה לעשות, מדובר ביעד קשה להשגה. קבוצות אינטרס מקומיות פועלות נגד כל שינוי, ופקידי הממשל בעצמם מערימים קשיים בעקבות האינטרסים הפנימיים שלהם. פקיד במשרד להגנת הסביבה נמדד על הפחתת זיהום, ופקיד במשרד הבריאות על הגנה על בריאות הציבור – אף אחד מהם לא נמדד על הפחתת מחירים. כך קורה שהם מכבידים על ייבוא וייצור מוצרים, במנותק לחלוטין מהשאלה כמה זה עולה לצרכן בסופו של יום.
לא מחסור בוועדות הביא אותנו למצב הזה, אלא מחסור בסבלנות, נכונות לצעדים קשים, עמידה מול כוחות חזקים והרבה עבודה סיזיפית. הבעיה היא שאורך חייהן של ממשלות בישראל קצר במיוחד, וטווח הקשב הציבורי שפוליטיקאים זוכים לו קצר אף יותר. יש מקום לחשש שוועדת השרים החדשה עלולה להיות לא רק מיותרת, אלא אפילו מסוכנת. במקום לעשות את העבודה הסיזיפית, הקשה ורצופת ההתנגדויות, היא עלולה להסתפק בצעדים פופוליסטיים שרק יחמירו את המצב.
צעדים מסוג זה כבר הועלו על ידי יו"ר ועדת הכלכלה דוד ביטן, שקרא להחיל מע"מ מופחת על מוצרי מזון. ההצעה, שכ־70 חברי כנסת כבר חתמו עליה, קוראת להוריד את המע"מ על מוצרי מזון שונים ל־8%, כפי שלטענת ביטן קורה באירופה ובמדינות ה־OECD. אלא שגם האיחוד האירופי וגם ארגון ה־OECD מתנגדים להחלת מע"מ דיפרנציאלי, שמבדיל בין מוצר אחד לאחר. יש לכך סיבות רבות, ובראשן העובדה שמדובר בכלי יקר מאוד, שלא באמת משפר את מצבן של השכבות החלשות, וכזה שמייצר עיוותים גדולים במערכת המס.
במקום ליזום צעדים מזיקים, מוטב שהממשלה תתמקד ביישום הצעדים הידועים ומוכחים, גם אם המשמעות היא שממשלה אחרת תקטוף חלילה את פירות ההצלחה.
החוג לכלכלה
השבוע הסתיימה שביתה שזכתה למעט מאוד כותרות: שביתת הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות. במשך שבועיים השביתו המרצים הבכירים והפרופסורים באוניברסיטאות את הלימודים. על פי ההסכמות שגובשו השבוע עם משרד האוצר והביאו לסיום השביתה, המרצים הבכירים יקבלו תוספת של 11% וכן מענק חד־פעמי, לשכרם שעומד בממוצע על כ־33 אלף שקלים. לשם השוואה, מרצים במכללות הציבוריות משתכרים כ־23.5 אלף שקלים, ואילו שכרם של חברי הסגל הזוטר באוניברסיטאות מגיע לכ־12 אלף שקלים.
מה נשאר מחוץ להסכם? שני עקרונות יסוד שמשרד האוצר ניסה להחדיר לאוניברסיטאות, ללא הצלחה: חוזים אישיים, וצמצום הקביעות. משרד האוצר ביקש לערער על האקסיומה שלפיה כל המרצים מועסקים על פי אותו חוזה עם אותו שכר בסיס, לא משנה אם הם עוסקים במקצוע שיש לו תחרות עזה מצד המגזר העסקי, כמו מדעי המחשב והנדסה, או שהם מלמדים מדעי הרוח והחברה, שבהם על כל תקן פנוי יש מועמדים רבים. חוזים אישיים בשכר גבוה היו עשויים לאפשר לאוניברסיטאות להביא ארצה מרצים בכירים מחו"ל, ולמנוע בריחה של צעירים מוכשרים מהארץ לטובת שכר גבוה יותר בנכר.
נוסף על כך, במשרד האוצר ביקשו לערער על הרעיון שתפקידם של המרצים מובטח להם לנצח הודות לקביעות הנהוגה במוסדות האקדמיים, ולהכניס את האפשרות – שומו שמיים – של פיטורי מרצים על רקע תפקוד נמוך והישגים אקדמיים ירודים. בחסות הקביעות האקדמית הבלתי מעורערת, יש מן המרצים הוותיקים שנכנסים לתרדמת מחקרית בעודם יושבים על תקן נחשק ושכר גבוה, בזמן שצעירים מוכשרים נחסמים מחוץ למערכת והתקציבים עבורם דלים במיוחד.
למעשה, אלו הם שני צדדים של אותה מטבע: מצד אחד אפשרות להעניק תגמול גבוה למצוינים, ומצד שני לפלוט מהמערכת מי שלא עומד בסטנדרטים. בקיצור, מערכת תמריצים שמעודדת מצוינות. ומכיוון שכך, ברור גם שמבחינת ארגוני הסגל הבכיר שני הצעדים הללו היו בגדר ייהרג ובל יעבור. הם הסכימו להתפשר על תוספת שכר נמוכה יותר משרצו, ובלבד שלא לוותר על הקביעות ועל ההסכמים הקיבוציים האחידים.
המחלוקת קושטה כצפוי בהרבה סיסמאות בדבר החופש האקדמי, ועל הקושי לחקור ולפתח ידע תחת איום בפיטורים (במה הדבר שונה מכל משרה אחרת במשק?). אבל ארגון עובדים הוא ארגון עובדים, ובסופו של יום האינטרסים שלו ושל המוסד שבו הוא עובד שונים. למדינת ישראל ולאוניברסיטאות יש אינטרס לטפח מצוינות אקדמית, מחקרים פורצי דרך והוראה ברמה גבוהה. מערכת התמריצים שהקביעות מייצרת הפוכה לחלוטין; היא מעודדת סטגנציה, בינוניות ותפקוד נמוך.
קשה להאמין, אבל גם אקדמאים הם בני אדם, וגם הם מגיבים לתמריצים. רוצים הוכחה? שמעו סיפור על הקרן לקשרי מדע בינלאומיים. חברי הסגל האקדמי הבכיר זכאים להפקדה שנתית לקרן לקשרי מדע, שמטרתה לאפשר להם נסיעות לכנסים בינלאומיים. בכל שנה מפקידות האוניברסיטאות סכום כסף לקרן, וחברי הסגל יכולים למשוך ממנה קצבה שנתית מסוימת, שגדלה עם ההתקדמות בדרגות. הכסף שאינו מנוצל בקרן נצבר לחברי הסגל משנה לשנה, ואם אינו מנוצל עד היציאה לפנסיה, הם יכולים למשוך אותו לצורכיהם. לפי נתוני משרד האוצר, בפועל משתמשים חברי הסגל רק בשני שליש מהסכום המגיע להם מהקרן, והיתרה הממוצעת בסיום ההעסקה עומדת על כ־260 אלף שקלים, שאותה הם יכולים למשוך כאמור עם פרישתם. ובמילים אחרות: האפשרות למשוך את הכספים בפנסיה מייצרת תמריץ שלא להשתמש בה לצרכים המקוריים שלה, אלא לרווח אישי. כך קרה שקרן שנועדה להשתלמות מקצועית וקידום קשרי אקדמיה, משמשת בפועל כמענק פרישה לחברי הסגל האקדמי הבכיר. אגב, הנושא הזה דווקא הוסדר בהסכמות שגובשו השבוע, ומכאן ואילך לא יהיה ניתן לצבור כספים בקרן, והעודפים יוחזרו לאוניברסיטאות. הישג קטן בתחום קטן, בתוך מערכת תמריצים בעייתית שרובה נותר על כנו.
