רצה הגורל, ועד היום יצאתי מגבולות ארצנו בטיסה רק דרך הדלת הראשית והמקובלת על בני אנוש המכבדים את עצמם – הידועה גם בשם טרמינל 3. אלא ששתי טיסות צמודות יחסית, ליעדים שאינם דורשים את חציית האוקיינוס הגדול והנורא, הביאו אותי לעבור את מסע ההשפלה הישראלי הגדול מכולם, עמק הבכא של האוחזים בדרכון בתוקף של חצי שנה לפחות: טרמינל 1.
ראשית כול, נציין שמדובר באחת מהנדסות התודעה הגסות והמרושעות שידעה מדינת היהודים. איכשהו, התרגלנו אליה והיא הפכה לטבע שני ומסוכן.
הרי כל אחד יודע שכשהיא מוצמדת לדבר מה – אורגניזם או דומם – הספרה 1 מסמלת משהו עילאי ומושלם בתחומו. הבנק מספר 1 הוא, ובכן, הבנק הטוב ביותר – או שלפחות הוא מעיד על עצמו ככזה; הכדורסלן מספר 1 בעולם יותר טוב ממספר 3, זה הגיוני. אז איך למען השם הצליחו לערפל את ראשינו מוכי הדיוטי – ועוד נגיע לשם, כמובן – עם טרמינל 1 הזה, הנחות מחברו מספר 3 עד בלי די?
שאלת צד חשובה ועקרונית, שלא ניכנס אליה היום, היא היכן לעזאזל נמצא טרמינל 2. האם ברגע זה גיליתי סוד צבאי שבגינו אכלה את שארית ימיי במקום קטן, טחוב, אפלולי ונטול חלונות – כלומר, בטרמינל 1?
עוד לפני הכניסה לטרמינל 1 צריך האדם הסביר, שקנה כרטיס טיסה לחו"ל וחש בצדק כאישיות בינלאומית שהצליחה להתרומם מעט מעל סחל'ה הישראליות המצמית, להצהיר כי אינו חלילה מתבולל עם כאלה הטסים בטיסה מקומית לאילת – אותו יעד מזרח־תיכוני מהביל ומיוזע.
בגלל שקשה להבחין סתם כך בין הדבקים, נאלצים הטסים לחו"ל לזרוק משפטים כמו: "יהושע, כמה זלוטי זה שקל היום? אנחנו פשוט עוד ארבע שעות בפולין, ואני חייבת להתכונן עם המחשבון"; או "תשמע, מזג האוויר בקפריסין נהדר בעונה הזאת של השנה. כן, אני טס לשם ממש עוד מעט, מי המשוגע שנשאר בארץ, תאמין לי?", תוך הגנבת מבט מתנשא לקבוצת הנערים המטורזנים הנכנסים בשערי הטרמינל, כולם במדים אחידים של כפכף אדידס ומכנסי ברמודה, כשעל מצחיהם זוהרת הכתובת "עוד שעתיים הולכים מכות ליד הדוכן של הנרגילות בטיילת".
בכניסה אנחנו מופרדים סוף־סוף מההמון הנבער שטס לדרום הארץ, ומתאחדים עם אנשים הדורים כמונו, הנושמים את אוויר הפסגות הצח של פאפוס ובנותיה. אלא שכידוע, טרמינל 1 מיועד לטיסות הלואו־קוסט, ואת זה יזכירו לנו צוררי ענף התעופה בכל רגע ורגע עד שננחת ביעד.
שילמת פחות? אין שום בעיה. אנחנו פה בשביל להתייחס אליך כך. אם צריך לשם כך להשמיש את המקום שבו טבח המחבל היפני קוזו אוקומוטו בבני עמנו, יש לנו אפס נקיפות מצפון. נעשה זאת בחדווה.
בחנות הדיוטי פרי אין מוצרים יקרים. 200 דולר זה גדול עליך, אחי, קנית כרטיס טיסה בארבעים שקל. בוא, אל תשחק לי אותה עכשיו רוטשילד. יש בטריות בעשרה שקלים, אולי תרצה מטען איטי במיוחד לטלפון ב־18?
גם שלוחת סטימצקי במקום מתפקדת בהתאם. ראיתי שם את הספר "אבא עני, אבא עני", ואת רב המכר הגדול של הסניף – "מאה עצות לחיים חסכניים וקמצניים אפילו יותר". השירותים הם בול קליעה (אוקיי, לא בול קליעה, אבל אני בטוח שאיכות נייר הטואלט נמוכה בהרבה מטרמינל 3, שבו אני זוכר איזו רכות מלטפת שלא הייתה כאן). הכרוז שמכריז על טיסה העומדת לצאת מזכיר יותר רס"ר בטירונות שנובח על חייליו הטריים והמבוהלים. איפה הבקשה הענוגה ומלאת החסד שזוכים לה אלה הטסים מהטרמינל האמיתי?
כשעוברים את השער האלקטרוני שבודק את כרטיס העלייה למטוס, האכזריות כבר מטפסת לשיאים חדשים: במקום להיכנס למנהרה קצרה ומלבבת, מלאה שלטי פרסומת מיותרים אך מכבדים, שבסופה ממתינים לך דיילים ודיילות הקדים בפניך את ברכת הבוקר טוב בשפת היעד – בטרמינל 1, כמובן, זה לא המצב. אתה מוצא את עצמך נזרק לחדר מדרגות יבשושי, משל היית בביתך בשבת, מעלית השבת תקולה, ואתה נאלץ להשתמש בגרם המדרגות הכעור שאיש לא אמור להשתמש בו בימינו המתקדמים.
בסוף המדרגות עומד אוטובוס: כן־כן, עם נהג עייף שמסתובב לו כבר חודשים במסלול האיטי בעולם, בינות למטוסים של לוט ואייר מלטה, ששואב את מעט האנרגיה שלה הוא נזקק משמחה לאיד על קבוצת הלוזרים שהוא לוקח מכאן לנקודה מעורפלת ומנותקת באמצע השדה. שם הוא יפרוק אותם בעליצות משונה, ואנו נביט נדהמים במכונאים שמחליפים את להבי מנוע המטוס השחוקים במאוורר סטאר ביתי, ואת מגבי שמשות תא הטייס במגבים שפורקו מסובארו ג'סטי מודל 86 שנמסרה לא מזמן לגריטה. חלפים זה יקר, חביבי, ואם אתה רוצה לטוס עם מנוע מקורי – תשלם על כרטיס בחברה סדירה, כמו שצריך.
כשהמטוס מוכן איכשהו להמראה, אנו נאלצים לעלות במעלות אלומיניום רעועות וגבוהות מדי עד הכניסה. הדיילים והדיילות מסתכלים עלינו מלמעלה, מביטים בנו מתנשפים ורועדים ממאמץ כשאנו מנסים להעפיל אליהם עם הטרולי העלוב שעליו שילמנו כפול ממחיר הכרטיס, כי שוב לא קראנו את האותיות הקטנות. הם לא אומרים לך 'בוקר טוב' – זה לא כלול במחיר – אבל אפשר לקנות בחמישה יורו חיוך קטן.
בכלל, זה מה שקורה מעכשיו ועד הנחיתה: כל דבר, אבל ממש כל דבר, יעלה כסף. השירותים אומנם בחינם, אבל הסיכוי שתצליח לקום ממושבך הלא מסומן ולהגיע לנוחיות מבלי שתפגוש בדרך אינספור דיילות עם עגלות מכירה, שמתרוצצות אנה ואנה ללא הפסק, שואף לאפס. החברה הרי צריכה להרוויח ממשהו – ולא, אדון כהן מקריית־עקרון, הם לא מרוויחים על הכרטיס שקנית. מנה פלאפל עם שתייה עולה יותר. תתמודד.
בסוף, בדרך כלל, מגיעים לחו"ל. מותשים ומפורקים נפגשים בתור לדרכונים עם החברים שהגיעו לאותו היעד בטיסת אל־על. הם רגועים ונינוחים אחרי שינה טובה וארוחה דשנה, אבל אנחנו, בכוחותינו האחרונים, ננשוף לעברם בלי שאף אחד ישמע: "לא ייאמן שהם עוד קיימים, הפראיירים האלה. מי טס היום בחברה סדירה?"
