הסיבה שכדאי להכיר היטב את המהפכה הצרפתית, היא מעמדה כמחנכת הגדולה של השמאל המודרני. עם ובלי דעת, דורות של מנהיגי ותנועות שמאל מחקים תופעות שצצו בתצורה מודרנית וציבורית לראשונה בזמן המהפכה. אחת התופעות המעניינות בצרפת באותו זמן היא פעולתם והשפעתם של ה"סנקילוטים", "חסרי האַבְרָקַיים" – כינוי שמכוון לפעילים פוליטיים שלבשו מכנסיים רגילים, דהיינו שהשתייכו למעמדות יחסית נמוכים.
הסנקילוטים תפקדו כאנשי השטח של מובילי המהפכה הרדיקליים ביותר, היעקובינים הקיצוניים. הם פעלו באלימות ובברוטליות, והפכו את המרחב הציבורי לסיוט בעבור כל מי שסומן כ"אויב המהפכה", תווית שעברה עם הזמן מהימין לשמאל המלוכני, ולבסוף לשמאל המהפכני המתון. חייהם הפוליטיים והאישיים של הפוליטיקאים שסומנו הפכו לסיוט. כל הליכה ברחוב הייתה עלולה להפוך למהומה, כשקהל "אנשי מחאה" צובא עליהם, מציק, מאיים, ולעיתים יותר מזה.
ההצלחה של הטקטיקה האלימה הייתה ברורה. "הפחד גרם לנציגים רבים לברוח או להתחבא", כתב פוליטיקאי צרפתי ב־1792. נציגות הימין הידלדלה והשתתקה, והשמאל השתלט על קבלת ההחלטות. אחד המבקרים באסיפה מאותו זמן מתאר: "הצד הפטריוטי (קרי, השמאלני) של האולם תמיד מלא יותר מהצד השני. לא נראה שמי שנמצא בימין משתתף בדיונים".
ראינו שלל הפגנות לא חוקיות, עימותים עם שוטרים, חסימות כבישים כולל הבערת מדורות, אלימות ועוד – ואפס כתבי אישום
גם אצלנו, מתברר, יש לסנקילוטים יורשים. כך כתב השבוע תא"ל (במיל') נחמיה דגן, קצין חינוך ראשי לשעבר: "השלב הנוכחי: הפגנות, שאותן אפשר לשמור ברמה הזו… השלב הבא: הפיכת ההפגנות למחאה שתנטרל את כל חברי הקואליציה. לא ה'נִטרול' הצה"לי, נטרול במובן שהמהומה סביבם וסביב משרדיהם תהיה כזו, שלא יוכלו לעבוד".
דגן אולי איננו מודע לעניין, אך בפועל תוכנית "השלב הבא" שלו כבר מקודמת. שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת, למשל, סופג זה זמן "מחאה" רועשת ומאיימת כשהוא יוצא מלשכתו. מפגינה אחת הכתה את שר החקלאות אבי דיכטר בראשו. יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, שמחה רוטמן, הותקף באוניברסיטת תל־אביב, והוקף במפגינים רועשים בהליכה לילית עם אשתו בניו־יורק. מול ביתה של שרת ההסברה גלית דיסטל־אטבריאן התקיימו הפגנות, וגם היא הוקפה במפגינים מקללים בניו־יורק.
המטרה היא להמאיס את החיים הפוליטיים על נבחרי הציבור בימין. מבחינת השמאל, שום דבר איננו מחוץ לתחום. הכול מותר. המתפרעים הללו לא בוחלים בהרס פעילות פרטית, בפגיעה בבני משפחה, בפלישה למתחם פרטי, באיום על נבחרי הציבור, ואפילו בנקיטת אלימות של ממש. הדברים הללו לא אמורים להיות חוקיים. מדובר באקטיביזם אלים ואישי שחורג מכל גבול תקין של מחאה ופעילות פוליטית.
סימון אנשי ציבור הוא המשך טבעי לפריבילגיות שהשמאל נהנה מהן מול רשויות האכיפה. השבוע פורסם שעד כה, במהלך ההתפרעויות, הפרות החוק, ומכונת ההסתה הבוטה שמופעלת כאן בחודשים האחרונים, היו רק כמה עשרות מעצרים, ולא הוגש אפילו כתב אישום אחד. ראינו שלל הפגנות לא חוקיות, עימותים עם שוטרים, הסתערות על תחנות משטרה, חסימות כבישים כולל הבערת מדורות, הריסת רכוש, עימותים עם אזרחים ונבחרי ציבור, אלימות פיזית, פלישה לשטח פרטי, ועוד – ואפס כתבי אישום.
עם הפריבילגיה בא התיאבון. תא"ל דגן מבהיר לנו שאנחנו רק בשלב המקדים. באמתחתו תוכנית פעולה נחושה: "השלב הבא: שיתוק המשק. שיתוק המשק יביא בהכרח להתנגשויות אלימות בין המשק לממסד שעלולות להתפתח למלחמת אזרחים… אנחנו יודעים להילחם. הם לא. המלחמה תהיה קצרה, אלימה וקצרה… כשהאופציה הינה חורבנה של מדינת ישראל, האם מלחמת דמים עם אלה שקוראים לי 'אחי' אבל יגרמו לחורבן הזה, זו הפרזה?"
אין לחשוד חלילה בכך שתא"ל דגן יודע שהוא צועד בנתיב הסלול של המהפכה הצרפתית וההיגיון היעקוביני־סנקילוטי, שאכן הפכה למלחמת אזרחים אכזרית וקשה – אם כי בהבדל הקבוע של מחאות השמאל הישראלי: המהפכות שהוא מחקה בגמלוניות ומתוך בורות הובלו על ידי מעמדות נמוכים ומעמד הביניים, אצלנו הן מובלות על ידי מדושני פנסיות תקציביות, אנשי עסקים עתירי הון ושכירים מהמאיון העליון.
אבל בורות לא מעניקה פטור היסטורי מאחריות. האיום במלחמת אזרחים ואלימות במאבק פוליטי – גם אם נתעלם מכך שמדובר במאבק אינטרסנטי, פריבילגי ואנטי דמוקרטי – הוא סימן רע מאוד למצב המנטלי ולדפוסי האישיות הנרקיסיסטיים והאוטוריטריים שמאפיינים את מחאת השמאל, שמתקדמת לכיוון רע מאוד.
עדות נוספת, לא פחות חשובה, היא זליגת המאבק הזה לזירת החברה האזרחית. נגד הפוליטיקאים דגן טרח לציין שהוא לא התכוון ל"נטרול" במובן הצה"לי. אבל יש לו, הוא מכריז, "יוצא מן הכלל" לעניין. הוא רוצה "לגרום להיעלמות מישראל של פורום קהלת". "אני מציע את זה למי שצריך להציע", הוא מאיים, ומוסיף אמירה נוטפת אוטו־אנטישמיות: "צריך לגרום שהמוסד הזה ייסגר ושני המיליארדרים (אולי גם הישראלי) שמממנים אותו. הם יהודים מהסוג שעליו התבססו האנטישמיות והפרוטוקולים של זקני ציון".
זה לא עניין של דגן בלבד. הוא לא מתפרע בודד. הוא לא מקורי, אלא חוזר על דברים שהוא שומע. מדובר בתופעה: פרצו למתחם פורום קהלת, מפגינים מול משרדיו, מטרידים ומפחידים עובדים, את המנכ"ל מאיר רובין תקפו פיזית, והיד עוד נטויה.
פרופ' משה קופל, שעומד בראש הפורום, פרסם השבוע ציוץ שבו צוין שהוא שותה קפה במקום מסוים, וצריך להזניק לכיוונו מבצע מחאה. "ההשתלטות של פורום טרללת על כל מערכות המדינה… לא תעבור במשמרת שלנו!" ואז שלל אימוג'ים של תופים ומגפונים. הייתה רק בעיה אחת, זה לא היה הוא. כנראה יהודי אחר "מהסוג שעליו התבססה האנטישמיות", שנאלץ לספוג הטרדות, קללות וצעקות.
בעומק הדברים מה שמאפשר את ההתפרעות הזו, שמערערת מהיסוד את השיטה הדמוקרטית שלנו, הוא קריסת שלטון החוק במוסדות האכיפה והמשפט בישראל. כל מי שמזלזל בתופעות שהעידו על כך שמוסדות המדינה בישראל – מבתי המשפט, דרך מוסדות האכיפה ועד לאקדמיה – מתנהלים כפטורים מחקיקת הכנסת והחלטות הממשלה, בחסות סיסמאות שקריות ומבולבלות נוסח "עצמאות", "מקצועיות", ו"האינטרס הציבורי", יגלה שבקצה השני של קריסת שלטון החוק רובצת אלימות של ממש. לפחות את הסנקילוטים החדשים בשמאל היא לא תתפוס בהפתעה.
