חוק הלאום איננו החוק שיהפוך באחת את ישראל ממדינה דמוקרטית לדיקטטורה פאשיסטית, כפי שטענו כמה ממתנגדיו. ככלל, ראוי להיזהר מזעקות מוגזמות, בדיוק משום שיש סיכוי שהזעקות הקודמות ברוח זו – נגד עצם הצמדת הזהות היהודית לדמוקרטית – הן ששכנעו רבים שאכן יש סתירה מהותית בין שתי הזהויות, ומשום כך ראוי להבטיח שהזהות היהודית תגבר על הדמוקרטית.
רוב ניסוחי החוק – לא כולם – נראים סבירים. אפשר אמנם לפרש כמה מהם באופן מסוכן, אבל חזקה על שופטי בג"ץ, גם השמרנים שביניהם, שימנעו פרשנויות כאלה. אגב, ייתכן שזה בדיוק מה שראש הממשלה ושריו מצפים לו; שהשופטים, כרגיל, יהיו אקטיביסטים ויוציאו את הערמונים מהאש.
ובכל זאת, גם אם החוק אינו הקטסטרופה שמייחסים לו מתנגדיו, הוא מספיק בעייתי כדי להוריד אותו מסדר היום. הנה כמה סיבות:
סעיף 4 בחוק מוריד את מעמדה של השפה הערבית משפה רשמית לשפה "בעלת מעמד מיוחד". ייתכן שגם "מעמד מיוחד" הוא מכובד, אבל מדוע דחוף למישהו דווקא לשנמך באופן רשמי את מעמדה של הערבית? האומנם מעמדה הנוכחי כשפה רשמית פגע עד היום באופייה היהודי של ישראל, או שיש כאן סתם רצון לפגוע במיעוט הערבי, בנימוק של "למה לא, הרי אנחנו יכולים"?
הסכנה החמורה ביותר של החוק נמצאת בסעיף 6ב', והיא אינה מכוונת כלפי הערבים אלא דווקא כלפי יהודי התפוצות. בגרסה המקורית של החוק נכתב ש"המדינה תפעל לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי בכל מקום שהם". לקראת ההצבעה הסופית נכתב השבוע נוסח חדש: "המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי". את השינוי הזה אי אפשר להסביר אלא ברצון להבטיח שהזיקה בין ישראל ליהודי התפוצות תקודם רק על אדמת התפוצות, וחלילה לא על אדמת ישראל, שמא משמעותה תהיה מעמד כלשהו לזרמים הלא־אורתודוקסיים. בשינוי הזה שברה הקואליציה הנוכחית, שמתיימרת להיות הימנית מכל קודמותיה, את שיאי העליבות הציונית של עצמה וכל קודמותיה, ואת שיאי ההתבטלות בפני החרדים. האם הקואליציה הפוליטית עם החרדים, שמלכתחילה לא רצו בציונות והיום הם נהנים מכל פירותיה, חשובה יותר מן הקואליציה ההיסטורית עם בני העם היהודי?
סעיף 7ב' קובע ש"המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת". ההתיישבות הקהילתית היא חלק מיופיה של החברה הישראלית. ברור שהתיישבות קהילתית אינה יכולה להתקיים בלי אפשרות, מינורית ורגישה מאוד, לסינון מועמדים. זה גם בסדר גמור שיהודים, ערבים, דתיים, חילונים, אקולוגיסטים ולהט"בים ירצו לגור בקהילות משלהם. אבל האם הנושא הזה הוא בדרגת חשיבות ראויה לחוק יסוד? אדרבה, מי שמכניס נושא כזה לחוק יסוד הלאום בהכרח מפנה נגדו את החשד שכל העניין אינו לאפשר יישובים קהילתיים לבני כל הקבוצות החברתיות, אלא דווקא ליהודים, וכאן אכן יש בעיה.
חוץ מהטענות הנקודתיות האלה, יש שתי בעיות עקרוניות עם החוק. האחת, מנסחיו טוענים שהוא נועד לענות על הערעורים על אופייה היהודי של ישראל. ייתכן שמול הערעורים האלה דרוש חיזוק חוקתי, אבל בכל מקרה אסור לו ליצור הקצנה נגדית להקצנה משמאל, כי התוצאה תהיה הרת אסון: השמאל יקצין נגד החוק, הימין שוב יקצין, וכך הלאה, עד שהקטסטרופה אכן תגיע. אדרבה, מול ההקצנה הפוסט־ציונית יש לעמוד ביתר נחישות ודבקות על איזוני מגילת העצמאות: "מדינה יהודית… [ש]תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה".
והבעיה השנייה: צריך להודות שזהותה הלאומית של מדינת ישראל היא אכן עניין ייחודי, בוודאי בקרב הדמוקרטיות. כל הדמוקרטיות מגדירות את הלאום שהן משתייכות אליו ככזה המזוהה על בסיס האזרחות. רק ישראל מגדירה אותו על בסיס אתני: העם היהודי. זו אנומליה שאפשר בהחלט להצדיק אותה על רקע ייחודו של המקרה היהודי. עם שהוגלה מארצו ונרדף בגלות באינספור רדיפות, מדינתו הוקמה לא רק למען התושבים הילידים בה, אלא למען כלל בני העם היהודי שלא חיו בישראל בזמן הקמתה. אבל אסור שהצדקתה של האנומליה תשמש להרחבתה. אדרבה, את האפליה חייבים לצמצם רק להיבטים החיוניים לשימור מדינת הלאום היהודית, ואפילו היעד הזה לא בהכרח יצדיק כל צעד. זו המדיניות הנכונה מבחינה מוסרית ומעשית גם יחד. מי שיצדיק בשם חוק השבות גם אינסוף אפליות אחרות, ימצא את עצמו לבסוף גם בלי יכולת לקיים את חוק השבות.
מה שדרוש הוא לא חוק לאום, אלא חוק יסוד מדינה יהודית ודמוקרטית, שיגדיר במילים קצרות את עיקרי משמעותה של מדינת לאום יהודית ואת עיקרי משמעותה של מדינה דמוקרטית (בראש ובראשונה שוויון זכויות), ויקבע במפורש שמקרי התנגשות בין הערכים יידונו לגופם ברשויות הרלוונטיות: בכנסת, בממשלה או במערכת המשפט.
