הדהירה האיראנית לפצצה גרעינית, לפחות כפי שהדבר נתפס בישראל, הובילה לשלל איומים מצד בכירים בירושלים. גם אם מדובר באמירות מתבקשות לאור סל היכולות המוגבל מאוד של ישראל למניעת התהליך, ברור כי לא זה מה שיעצור את איראן ככל שתרצה להשיג נשק גרעיני בעתיד.
קשה שלא להתפלא מכך שישראל, שנמנעת שנים מלהכריע צבאות טרור זניחים ביותר בהשוואה לעוצמה האיראנית, כאלו החונקים אותה מכל עבר, מאיימת בפעולה צבאית – בעלת תוצאות מוגבלות ככל הנראה, ובעלת פוטנציאל הרסני במיוחד עבורנו. מפליא יותר לצפות בציפוף השורות של בכירי הממסד הביטחוני בעבר ובהווה. אותם בכירים שתרמו יותר מכל לדוקטרינת ההכלה של התעצמות צבאות החיזבאללה, החמאס והג'יהאד האסלאמי, כעת מלהגים על האופציה הצבאית שישראל כביכול מחזיקה כלפי איראן.
מחיר העמימות
יחסן ההיסטורי של מדינות המזרח התיכון לאמנות הבינלאומיות למניעת תפוצת נשק, וכמובן למחויבות להן לא רק ברמה הצהרתית, נגזרה בראש ובראשונה מהמדיניות הישראלית הידועה כ"דוקטרינת העמימות". ישראל לא מעוניינת בהיווצרותו של מרוץ חימוש גרעיני, ולכן היא לא מאשרת את הארסנל הגרעיני המיוחס לה על פי מקורות זרים. העמימות הזו שכמובן אינה מאפשרת פיקוח בינלאומי על ישראל בתחום הגרעין מגבירה את חוסר הוודאות אצל אויבי ישראל, אך גם מקשה על ישראל להתנגח בגלוי בקהילה הבינלאומית בכל הקשור לפיתוח נשק גרעיני.
מאז פרוץ המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979 הפכה זו לאויבת מרה של ישראל, ותפסה בהדרגה את המקום שהיה שמור בזמנו למצרים, עיראק וסוריה כראש החץ במאבק בציונות. אולם חובה עלינו להפריד בין הרטוריקה הקיצונית והאיום בהשמדת ישראל, מסוכנים ככל שיהיו, לבין מכלול האתגרים והאינטרסים האיראניים. למשטר בטהרן יש לא מעט שיקולים כלכליים , צבאיים ומדיניים הקשורים ליחסים מול מדינות המפרץ הפרסי, ובפרט עם הגדולה והחזקה במדינות אלו – סעודיה.
האינטרסים האיראניים לא נעצרים במפרץ הפרסי. איראן של 2023 היא אמנם מדינה מוכת סנקציות ואי שקט פנימי, אך רחוקה מאוד מהתמוטטות משטר הברזל השולט בה. מדובר במעצמה מדעית-טכנולוגית שלמגינת הלב רוב מדינות המערב כולל ארה"ב, מעוניינות לעשות איתה עסקים. הן בוודאי לא מעוניינות לתקוף אותה צבאית, כפי שמתחוור שוב בימים האחרונים עם חזרתה של אופציית הסכם גרעין נחות ורזה במיוחד, לשולחן המו"מ. לישראל אין כל תמיכה בינ"ל למהלך תוקפני כלפי איראן, ולאור תדמיתנו המצערת כמדינה כובשת, נראה כי לא מומלץ להחריף המצב ולפתוח חזית נוספת – הגדולה עליה בכמה מידות. תקיפה ישראלית של ככל הנראה לא תוביל להרס מוחלט של מתקני הגרעין, שחלקם כבר מזמן טמון עמוק באדמה. ובכל מקרה, גם אם תבוצע בתרחיש אופטימלי בהשתתפות ואפילו בהובלה של ארה"ב, היא עשויה לגבות מחיר אדיר מישראל בטווח הזמן המיידי והרחוק כאחד.
עם כל הכבוד להתלהבות המומחים מבית שאך זה עתה כשלו בתפקידם לדכא את צבאות הטרור בעזה ובלבנון, נראה כי לא כדאי לישראל להפגין שרירים ולהיכנס למערבולת שאיש אינו יודע כיצד היא תצא ממנה.
לוותר על העמימות
מה כן? ראשית נדרשת צניעות ביחס ליכולות הישראליות, שאינן מזהירות באף גיזרה בלשון המעטה, והמלצה לכולנו לא להתבשם מידי מדברי הלשעברים המדושנים, משל ניתנו להם מפי הגבורה עצמה.
שנית, המשך הפגיעה בתוכנית הגרעין האיראנית באופן חשאי, כפי שקורה מזה שנים. על הישראלים להפנים כי איראן איננה חיזבאללה או חמאס, וכי העולם, ובוודאי איראן עצמה, לא יקבלו את תקיפתה של מדינה סוברנית עצמאית כאיראן על ידי ישראל, שמסרבת בעצמה מזה עשרות שנים לפתוח את מתקני הגרעין שלה לביקורת סבא"א ולחתום על האמנות הבינ"ל הרלוונטיות. את תקיפת מתקני הגרעין יש להותיר למעצמות המערב בלבד.
שלישית, על ישראל יהיה לעדכן את מדיניות "העמימות" שלה. אם איראן אכן תעשיר אורניום לכדי 90%, ורק לאחר שתשמיש צבאית יכולת זו, ישראל תיאלץ לעבור לעידן של הרתעה גרעינית הדדית, כפי ששררה בין ארה"ב לבריה"מ בתקופת המלחמה הקרה. למהלך היציאה מ"ארון הגרעין" יהיו השלכות מדיניות משמעותיות, אך אלו בטלים בשישים לעומת הנזק בתקיפה בעלת הצלחה מוגבלת.
חשוב להבין שגם אם איראן תתגרען צבאית בפועל (ולא תסתפק בהעשרה), לא תהיה לכך משמעות שוברת שוויון, אלא אם איראן החליטה להתאבד – מה שלא סביר להניח שיקרה. למרות דימויה הקיצוני המוצדק של איראן, היא רחוקה מאוד מלנהוג כמדינה לא רציונאלית. איראן איננה גרמניה הנאצית כפי שנתניהו איננו צ'רצ'יל, וכפי שתוכניתה הגרעינית הצבאית אינה דומה במאום לכור העיראקי שהושמד על ידי ישראל ב-1981.
ההיסטוריה האיראנית (למרות שאין בכוחה לנבא את העתיד) מלמדת כי לרוב היא נוהגת בזהירות רבה ביחסיה עם מדינות האזור, ומעדיפה להשיג את מטרותיה בעקיפין על ידי ארגונים שליחים, ולא בהתנגשות ישירה. בפועל גם כיום איראן יכולה להפוך את חיי ישראל לגיהנום, גם אם קונבנציונלי בלבד. מוטב לכולנו להפנים את מגבלות כוחנו והשפעתנו על תהליכים אזורים ולחדול מלשחק את הבריון השכונתי. בוודאי אם באותו זמן אנו נמנעים, משלל סיבות, מלהכריע אפילו את הילד החלש של הכיתה. נכון שהתגרענות איראנית עשויה לפתוח מרוץ חימוש גרעיני במזה"ת, אך עוד חזון למועד.
בואו נתמקד קודם לכן באתגרים מבית: הטרור הפלילי הערבי, חיסול לפיתת החנק של ארגוני הטרור מצפון ומדרום, וכמובן סוגיית יש"ע והפלסטינים, טרם נכניס את ראשינו לכאוס לא מוצדק שעלותו תעלה בהרבה על תועלתו.
