האירועים האחרונים ברצועת עזה ובעוטף מחזקים את ההערכה באשר למידת נכונותו של חמאס להיכנס לסבב לחימה משמעותי מול ישראל. בעוד שארגון הטרור סומן כגורם המבקש לשמר את הסטטוס-קוו הקיים ולכן מעדיף שלא ליטול סיכונים מיוחדים, בסוף השבוע הוא התגלה כאקטיביסט המוכן להרחיק לכת כדי שנות את המציאות הקיימת באזור.
מאז חודש מרס מאותתת חמאס, בעיקר דרך 'המערכה על הגדר', על רצונו בשינוי גורף של פני השטח, ובעיקר להסרתו של מה שמוגדר בשיח הפלסטיני-אירופי ה'מצור' על הרצועה. הסיבה לכך נובעת בעיקר מן ההחרפה במצב הכלכלי בעזה, ובהשלכות הפוליטיות האפשרויות של מצב זה, הקשורות להישרדותו הפוליטית של חמאס, שאחראי לרווחתם של למעלה מ-2 מיליון תושבים.
סגירתו של מעבר כרם שלום על-ידי ישראל, בתגובה לפציעתו באורח בינוני של קצין צה"ל, הייתה הקש ששבר את גב הגמל, ונתנה את האות להידרדרות הביטחונית האחרונה. הסיטואציה הנוכחית אינה שונה מהותית מסבבי הלחימה הגדולים שניהלו הצדדים בעבר ב'עופרת יצוקה', 'עמוד ענן' והאחרון שבהם 'צוק איתן'. לכל אלה קדמה סיטואציה של מציאות כלכלית-חברתית קשה ברצועה שדחפה את חמאס לנסות ולשנות את הסטטוס-קוו באמצעות שבירת כלים אלימה. גם הפעם מתקרבים שני הצדדים לנקודת האל חזור.
התקיפות שביצע צה"ל בימים האחרונים היו הנרחבות ביותר מאז מבצע 'צוק איתן', ופרשנים ביטחוניים מציגים אותן כמהלכים שבכוחם לשנות את כיוון התנועה של המערכת. אולם, המציאות היא מעט אחרת והרבה פחות חיובית. למרות המחמאות המוצדקות לביצועי הצבא במובן הטקטי, הרי אין בתגובה הזו כדי לשנות מהותית את התמונה האסטרטגית. דומה, כי האמירה אודות הקרב הבודד שאינו יכול לשנות את גורל המערכה כולה – רלוונטית עד מאד בהקשר הנוכחי ואף יותר מכך.
העלאת רף התגובה של צה"ל נענתה בתגובה רחבה מנגד, בצורת ירי מאסיבי אל עבר יישובי עוטף הרצועה. נדמה שהיא רק חשפה את מרחב התמרון המצומצם שישראל פועלת בו, והובילה להבנה שלדרג המדיני בישראל אין כיום מנופי לחץ משמעותיים מול חמאס שבאפשרותם למתן את רמת האקטיביזם שהוא מפגין.
מאז תפס חמאס את השלטון ברצועה, פעלה ישראל לשמר אותו כארגון השולט ובמקביל חתרה להותירו גורם מוחלש, בין השאר על ידי "המצור". מדיניות זו לא רק שגררה את ישראל לסבבי לחימה, היא גם צמצמה את פוטנציאל הגדילה של רצועת עזה כמרחב אזרחי-חברתי. בכך לא רק פוטנציאל הגדילה של חמאס צומצם, אלא גם נכסים שהיו עשויים להקטין את האקטיביזם של הארגון בשל חשש מתשלום מחיר גבוה.
כך נוצר מצב שבו ישראל מתמודדת במערכה כאשר אין בידה מנופים מדיניים כלשהם, שבכוחם לעצור את הסחף הנוכחי ולגרום לחמאס להסס במהלכי ההסלמה. חמורה מכך היא העובדה שישראל לא רק משוללת מנופי לחץ מדיניים אלא גם צבאיים. חוסר התלהבותה של הממשלה מניהול מערכה נוספת ברצועה, קשור גם למוגבלות התפקודית של צה"ל.
הצבא יודע כיום להתנהל מול חמאס רק דרך שתי חלופות מוגבלות ובעייתיות. הראשונה – מערכה אווירית. השנייה – מערכת קרקעית לכיבוש הרצועה. בעוד החלופה השנייה נוגדת את המטרה האסטרטגית של ישראל בשימור חמאס כגורם השולט בעזה, הרי שמשמעותה של החלופה הראשונה היא מלחמת התשה מתמשכת. לכן בסיטואציה הנוכחית, מסתמן שחמאס הוא הגורם הדומיננטי, שדוחק את ישראל לפינה ומעצב את המציאות באזור.
אך יש גם חדשות טובות: בשבועות האחרונים דווח כי בין הצדדים מתנהל משא ומתן, בתיווך גורמים קטריים, בנוגע לחילופי שבויים והבנות נוספות גם בעניין המציאות הכלכלית והעימותים סביב הגדר.
אולם, החדשות הרעות באמת הן מגבלותיה המדיניות והצבאיות של ישראל, שכבר לא תלויה רק בעצמה, אלא במתווכים השונים. חמור שבעתיים – היא תלויה עתה בעיקר ב-חמאס, שנראה בטוח בעצמו לנוכח המתרחש באחרונה ברצועה.
הנכונות מצדו לנהל סבב לחימה כולל, מעמידה את ישראל בפני שתי חלופות רעות: להידרדר למבצע צבאי נרחב שיהפוך את הקיץ לארוך ומדמם, או לנסות ולמצות את המשא ומתן המתנהל, כאשר כרגע חמאס מחזיק בידיו מעט יותר קלפים.
