בין התרומות החשובות ביותר של מדע הכלכלה להבנה האנושית ולתחום המדיניות הציבורית בפרט יש למנות את העקרון הנודע של "תוצאות בלתי-מתוכננות". לפי עקרון פשוט אך לא אינטואיטיבי זה, תוצאות מעשי ידיהם של אנשים פרטיים, עסקים או גופים מדינתיים תהיינה לא אחת שונות מאלה שלהם כיוונו. בעודם מצפים לתוצאה חברתית או כלכלית מסוג אחד, מתקבלת, בדרך כלל בהפתעה המלווה בתסכול, תוצאה חברתית או כלכלית מסוג אחר.
השימוש במטאפורה הנודעת "היד הנעלמה" על ידי אדם סמית היא דוגמה בולטת אחת, מטיבה באופייה, לעקרון התוצאות הבלתי מתוכננות. סמית הצביע על כך שבהינתן שלטון חוק והגנה נאותה על זכויות קניין פרטי, מרדף אחר טוב אישי בשוק עתידה להוליד שפע כלכלי-חברתי נרחב יותר. הקצב, המעוניין רק ברווחתו האישית, בכל זאת משפר את רווחתם של רבים אחרים, אותם אינו מכיר באופן אישי ושבשיפור מצבם אינו מעוניין באופן ישיר.
כשם שהיד הנעלמה הסמיתיאנית מולידה לעיתים קרובות תוצאות כלכליות מטיבות, כך "היד הגלויה" של המדינה מולידה לא פעם ולא פעמיים את ההיפך הגמור. בין אם זהו פיקוח על מחירים שמטרתו להנגיש סחורות לאנשים דלי-אמצעים אך בפועל גורם למחסור, שכר מינימום מופרז המבקש לסייע לעובדים חלשים אך בפועל מגדיל בקרבם אבטלה או מכון תקנים ששבוי בידי יצרנים מקומיים למרות שהוקם כדי להגן על הצרכן – תולדות המדיניות הציבורית מלאים במקרים של תוצאות רעות שאליהם איש לא כיוון. הדרך לגיהינום הכלכלי אכן רצופה בכוונות טובות.
במאמרו האחרון הצביע ישי שנרב על שתי דוגמאות עכשוויות של עקרון התוצאות הבלתי מתוכננות. בין אם זה מיסוי רווחי היתר של הבנקים או מיסוי ירושות, שנרב מראה כי על אף שמדובר בצעדים שכוונתם מבורכת, תוצאתם לא. בהתאם לכך, שנרב טוען כי עלינו לזנוח את הוויכוח המרכזי בין "קפיטליזם" ל"סוציאליזם", "חירות" או "שוויון" ולאמץ גישה מעשית ומפוכחת למדיניות ציבורית שבמרכזה השאלה "מה עובד?".
אין ספק כי מדיניות ציבורית מוצלחת מוכרחה להתבסס על ניסיון מעשי, מוצקות מדעית ותועלת ממשית. אין שום הגיון בלנקוט בצעדים שלא רק שלא יולידו את המזור המצופה מהם אלא יסבו נזק כלכלי. כשם שגנרלים נמדדים במידת הצלחתם לנצח בשדה הקרב, כך מעצבי מדיניות צריכים להישפט על ידי התוצאות ולא הכוונות או הכותרות שהם מדביקים לעצמם. ואולם, העמדה המבקשת להתמקד באופן בלעדי כמעט במידת התועלת של צעדי מדיניות קונקרטיים סובלת מקשיים לא מבוטלים שחשוב שנעמוד עליהם בקצרה.
ראשית, יעדים ותכליות במדיניות ציבורית הם תמיד אידיאולוגים. הטענה לפיה כולנו מעוניינים פשוט ברווחה הגדולה ביותר למספר האנשים הרב ביותר רק מטשטשת את הקונפליקטים הממשיים שהם מנת חלקה של כל חברת המונים. האם עלינו לתמוך בעידוד התיישבות יהודית בנגב ובגליל? האם יש לסבסד תרבות וספורט? האם אי-שוויון כלכלי-חברתי הוא בכלל בעיה שעל המדינה לתת לה מענה? האם על מדיניות ציבורית להתמקד ברווחתו החומרית של הפרט או שמא עליה לקדם מטרות ויעדים לאומיים? שאלות אלה ואחרות נוספות אינן שאלות כלכליות ואין עליהן תשובה כלכלית. ניתוח כלכלי יכול להאיר את עניינו בדבר העלות האלטרנטיבית של כל צעד, על קיומן של "החצנות חיוביות" פוטנציאליות וכן לעזור לנו להגשים את היעדים שלנו בצורה היעילה ביותר, אבל כשלעצמו אינו יכול להכריע באף עמדה נורמטיבית.
שנית, הוויכוח האידיאולוגי אינו מתמצה רק בשלב היעדים והתכליות אלא מלווה כל מדיניות ציבורית גם בשלב האמצעים. שתי דוגמאות פשוטות תמחשנה את הנקודה הזאת: נניח והמחקר הכלכלי אינו חד-משמעי בנוגע לתועלת שבהפרטת מערכת החינוך או אפילו מצביע על מעלות רבות יותר במערכות חינוך ציבוריות. האם העובדה הזו, כשלעצמה, מספיקה בכדי לשלול מיזמים פרטיים את חופש העיסוק בענף החינוך ומהורים את זכות הבחירה בחינוך? באותו האופן, נניח והמחקר הכלכלי יצביע כי שוק חופשי בכליות ואיברים אחרים הוא הדרך היעילה ביותר לענות על עודף הביקוש הקיים ואשר עולה בחיי אדם. האם בכך תם הדיון ויש לאפשר את קיומו של שוק כזה? ברור שנקודת המוצא האידיאולוגית שלנו היא זו שתכתיב את התשובה שלנו לשאלות מן הסוג הזה, גם כאשר ברור לנו "מה עובד".
שלישית, חשוב להזהיר מפני תשובות פשטניות ושטחיות מידי לשאלה "מה עובד?". אני לא מתכוון לקשיים האובייקטיביים של מדידות והערכות אמפיריות של צעדי מדיניות שונים אלא לכך שלא אחת כלל לא ברור מה צריכה להיות נקודת הייחוס שלנו. כך למשל, לא תמיד מה שעובד עבור הפרט בטווח הזמן הקצר הוא גם מה שעובד עבור הקהילה המקומית בטווח הזמן הארוך. כפי שהראה מדען המדינה השמרן צ'ארלס מארי, גם אם השלטון המרכזי יכול לספק שירותים מסוימים בצורה יעילה יותר לאזרח, כלל לא ברור שעלינו לצדד בכך שכן המחיר הממשי של הצלחה שכזו הוא "שדידת" הקהילות המקומיות מהפונקציונליות שלהן, ובהתאם לכך- הפיכתם לקליפה ריקה. תוצאה זו, בתורה, משפיעה באופן סמוי על טיבה ואופייה של האזרחות עצמה כאשר האינדיבידואלים פוסקים מלהיות אזרחים עצמאיים הלוקחים חלק פעיל ביצירת סביבה הולמת למחייה משותפת והופכים, במקום זאת, לצרכני שירותים פאסיביים הנסמכים על זכאויות כלכליות.
לחוקרים, מדעני מדינה וכלכלנים יש תפקיד חשוב מאין כמותו בעיצובה של מדיניות ציבורית. עם זאת, כל ניסיון להיפטר משאלות נורמטיביות ואידיאולוגיות במדיניות ציבורית נידון להיכשל. אנחנו צריכים להתעניין במה שעובד מבלי לזרוק מהחלון את הוויכוחים הנורמטיביים הגדולים יותר.
