במכון הרטמן בירושלים התקיים השבוע כנס מרתק וחשוב על מוגנות מינית בקהילות דתיות ורוחניות; כנס שנועד לקדם כתיבת אמנה וכללי התנהגות בקהילות מן הסוג הזה. אני מודה שכשראיתי את המודעה שפורסמה לקראת הכנס, תהיתי מדוע המאמץ הגדול שמושקע בעצם קיום הכנס ובהכנת הכלים לאותה אמנה, לא מושקע כבר ביצירת אמנת מוגנות בכל חלקי החברה הישראלית.
התהייה נענתה בכנס עצמו, שבו התבררו נתוני היסוד הייחודיים של הקהילות הדתיות. מצד אחד, עצם קיומה של קהילה, מכל סוג שהוא, מגביר מאוד את שיעורי הסכנה מפגיעות מיניות. כמו שידוע כיום, רוב הפגיעות מתקיימות מצד אנשים המוכרים לנפגעים; זה מה שמאפשר מלכתחילה את עצם הכניסה למצב אינטימי עם התוקף. הימצאות בקהילה מגבירה אפוא את מספר האנשים שהנפגע הפוטנציאלי נמצא איתם בקשר קרוב, וממילא את מספר הפוגעים האפשריים.
העובדה שהתוקף בא מאותה קהילה של הפוגע מקשה גם על הענשתו. לתמונה נכנסים כל הלחצים הסביבתיים, מהסוג של "למה לפגוע באישה ובילדי התוקף, שכולנו מכירים ואוהבים אותם". לאנשי הקהילה קשה לפעמים להעניש אפילו את הפוגע עצמו, שאותו אולי אהבו והעריכו בהקשרים אחרים, קל וחומר את משפחתו שלא חטאה. מצד שני, קיומה של קהילה מאפשר, במקרה שמתגברים על הקושי שתואר, גם סנקציה משמעותית מאוד בדמות הרחקה מן הקהילה, עוד לפני שמגיעים להליך הפלילי, שכידוע לנפגעי תקיפות מיניות קשה מאוד להיחשף אליו.
הדימוי הציבורי הרווח אכן מייחס לקהילות דתיות וחרדיות, אבל גם לקהילות בכלל (כמו הקיבוץ החילוני שמרת, ביחס לפרשת האונס הקבוצתי שהתגלתה בו ב־1988), נטייה לטייח תלונות על פגיעות מיניות, בגלל החשש שעיסוק בהן יפגע במכלול היחסים בקהילה (בין חברי הקורבן לחברי הפוגע), וגם בשמה כלפי חוץ. אבל הכנס הראה שבעולם הדתי יש גם מודעות רבה למכשלה הזו, וניסיון כן ואמיץ להתמודד איתה. כך, למשל, רבני קהילות דיברו על מחויבותם לעיסוק בנושא (ובמושב מרגש במיוחד אפילו הקריאו שירים שכתבו נפגעות ונפגעי תקיפות), ועיקר היום הוקדש לשיחה בין מטפלים למנהיגי קהילות על תמרורי האזהרה למיניהם, והדרכים לטפל בפוטנציאל הפגיעה עוד לפני התממשותו בפועל, וכמובן גם לאחריה.
הכנס המחיש אפוא שבניגוד לדימוי הרווח, לפחות מבחינת הבנת הזירה ובעיותיה, השיח הדתי בתחום הפגיעות המיניות נמצא דווקא במקום טוב יותר מאשר השיח הישראלי הכללי. הרי גם לישראלים חילונים יש קהילה, גם אם איננה מוגדרת כזו באופן פורמלי: ממקום העבודה ומעגל החברים, ועד מגוון של קבוצות ואטסאפ, שאף הן למעשה סוג של קהילה. אבל נדמה שהשיח החילוני על פגיעות מיניות עדיין מסתפק כמעט בלעדית באחריות הרשויות הממוסדות ובבחינת תפקודן: בין אם אלה רשויות החוק, שאמורות לעסוק באכיפה הפלילית, ובין אם אלה רשויות הרווחה שאמורות לסייע לנפגעים לאחר הפגיעה. כל המעטפת הקהילתית, שיכולה וצריכה לסייע לנפגעים הרבה לפני ואחרי הסנקציה הפלילית, כלל אינה נזכרת בשיח הישראלי הכללי. ואילו השיח הדתי קידם זה מכבר הקמת פורום מגזרי לטיפול בעברייני מין בעלי מעמד (פורום תקנה), והמשיך גם בפיתוח כלים להתמודדות קהילתית עם עברייני מין שאינם בהכרח דמויות מוכרות. החל ממאמץ להשרשת הנורמה שלפיה מוסדות חינוך לבנות לא ינוהלו עוד על ידי גברים, ועד הקמת צוותי מוגנות ברוב היישובים הקהילתיים הדתיים.
זה כמובן אינו פותר את כל הבעיות. כי גם כשהכלים נמצאים, לא תמיד קיים הרצון להשתמש בהם, ונפגעי עבירות מין בקהילות דתיות עדיין נתקלות ונתקלים לא פעם בקושי לגרום להרחקת העבריין מן הקהילה. אפילו כלפי פורום תקנה הופנו בשנים האחרונות טענות על מקרים שבהם הפורום לא טיפל בחומרה הנדרשת בתלונות שהוגשו לו. המשמעות היא שאומנם יש צורך לקדם בציבור החילוני את השיח על הוספת הממד הקהילתי לטיפול בעבירות ועברייני מין, אבל גם הציבור הדתי עדיין צריך להתמודד עם הקושי של המעטפת הקהילתית לנצל את הכלים שטופחו עבורה, ולהקיא מקרבה את העבריינים.
