בהפגנה שנערכה בחיפה במוצאי השבת האחרונה קרא ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק להמשך המחאה, עד להשגת "הכרעה ברורה". דעתו של אדם כבודו. ובכל זאת, כשמדובר בראש ממשלה ורמטכ"ל לשעבר, שעדיין מעורב ומשפיע בחיים הציבוריים, והיות והדברים נוגעים בנפשו של כל אזרח, כפשוטו, כדאי בכל זאת לפנות אל המציאות ולבדוק איתה את הדברים.
ברק, כשהוא תוקף את הרפורמה, מדבר על עצמו בגוף ראשון רבים, "אנחנו", מייחס לעצמו את כל הגוונים בחברה הישראלית, "ערבים, ויהודים, חילונים מסורתיים ודתיים".
אז ראשית, אל תאמר "אנחנו" אלא "אני".
שבעים אחוז מאזרחי ישראל, בהתפלגות לפי מגדר, גיל, יישוב גאוגרפי, נטייה פוליטית ועוד, מעוניינים בהגעה להסכמה. הנתונים הללו עולים מסקרים שביצעו חברי מיזם החירום "קריאת הסכמה", הכולל מתנדבים מימין ומשמאל, שתומכים בגיבוש הסכמה בבית הנשיא. האחוזים הנותרים מתפלגים בין אלו שאין להם דעה, לבין מי שחושב שצריך לעצור את השיחות. מתוך אלו, חלקם בעד רפורמה מיידית למרות המחאה, וחלקם בעד המשך המחאה. כך שבפועל, כותב מר ברק בשם מיעוט שבמיעוט ולא בשם שום "אנחנו" לאומי.
שנית, מר ברק תוקף בהתבטאויותיו את הנשיא הרצוג, וכן את ראשי האופוזיציה גנץ ולפיד, על ניהול שיח בבית הנשיא "שמשרת רק את נתניהו". הוא קובע מראש שכל פשרה שתושג היא "רקובה בעליל" משום "סחיטה באיומים".
בשיחות שאנשי "קריאת הסכמה" מנהלים עם פוליטיקאים בכירים מכל צידי המפה הפוליטית, אנו רואים תופעה מדאיגה מאוד, לפיה יש מי שמהלך אימים על מנהיגי ציבור נבחרים, לבל יגיעו להסכמות בבית הנשיא ויממשו את רצון העם, אחרת יבולע להם. חלק מהאיומים ישירים, חלקם מרומזים, חלקם נשלחים לנבחר הציבור באופן אישי וחלקם נרמזים לו מבין דפי העיתון ובמות ההפגנה.
האיומים הללו, מסתבר, פועלים באפקטיביות וגורמים לנבחרי הציבור לגרור רגליים בניסיון להימנע מעימות עם הגורמים המאיימים עליהם מחד, ומאידך בניסיון להימנע מלדרדר את ישראל לתהום חברתית וביטחונית, שלא בטוח שניתן יהיה להיחלץ ממנה. האם כמי שהדמוקרטיה הישראלית היא נר לרגליו, יכרסם ברק במעמדם של בית הנשיא ושל ראשי האופוזיציה וייתר אותם? נדמה שכרגע "הסחיטה באיומים" מופנית דווקא כלפי נבחרי ציבור שנבחרו באופן דמוקרטי.
הפשרה שתושג בבית הנשיא אינה בגדר "רקובה" לכתחילה. במשך שבועות ארוכים יושבים נציגי כל המפלגות הציוניות והאחראיות שבחרו במשא ומתן, ומנהלות בחסות נשיא המדינה דיון על מתווה הרפורמה המדויק ביותר עבור מדינת ישראל. רפורמה שמכל צידי המפה הפוליטית ידוע שהיא נדרשת וחיונית למענה של הדמוקרטיה הישראלית. על רקע התהליך הדמוקרטי והאחראי המתנהל בבית הנשיא, נשמע כי קביעה לכתחילה שהפשרה "רקובה" אינה אמינה.
ברק סובר ש"הכרעה, כואבת ככל שתהיה, עדיפה על פשרה רקובה". מהי אותה "הכרעה ברורה" עליה הוא מדבר? לשיטתו של ברק יש להרחיק את "מחוללי ההפיכה", ובראשם נתניהו, מהחיים הציבוריים.
השיטה? ברק קורא לאזרחי ישראל לנקוט במרי אזרחי. כדוגמא למרי אזרחי הוא מתחיל במהטמה גנדי, ובקפיצה חדה מסיים אצל מילושוביץ הסרבי, שלאחר שהוסגר לבית הדין הבינלאומי בהאג, מת בתאו.
ברק משתמש במילים "אנחנו ננצח", שמחזקות את תפיסת המחנה שהוא מנסה לצייר במהלך המאמר (משפחת נאמני מגילת העצמאות וגו') ואת הצורך בהכרעה וניצחון.
כל בר דעת שמכיר טיפה את ההיסטוריה היהודית עמד זה מכבר על הדינמיקה של החרבת הבית הראשון והשני. קודם מתפצלים, אחר כך מתפרקים. הפיצול תמיד מגיע בתקופה הביטחונית והכלכלית הטובה ביותר שידע העם, והוא מונהג על ידי קנאים שמשוכנעים שיש להכריע ולהכניע את חצי העם שאינו חושב כמותם. בדרך כלל הם גם מונעים מאגו ויצר נקמה, ולוקחים איתם המונים אל התהום.
הנימוקים שמביא ברק למהלך הקשה שהוא קורא לו, אינם באמת קשורים ברפורמה. בראשם, איך לא, התקציב והחרדים. אבי מעוז. חומש. הפיטורים בגל"צ. העברת פרויקט המטרו לנט"ע, ניסיון לדבריו להטיל מס על עמותות החברה האזרחית ושרים שמכריזים שהרפורמה תימשך.
אל מול הנימוקים הללו, ישנם סיכונים אמיתיים וקיומיים המדרבנים את רובו המכריע של העם לתמוך בהסכמה.
מדינת ישראל נמצאת במצב בטחוני חמור ביותר, עם סיכון גדול בכל אחת מהזירות, ובתרחיש אימים של איחוד הזירות. מאבק קשה ניטש מול הגרעין האיראני, שבו ידידתנו הגדולה, ארצות הברית, אינה רואה איתנו עין בעין את דרך הפעולה הנדרשת על מנת להתמודד עם האיום. העולם מתמודד עם משבר כלכלי עולמי שמשפיע גם על ישראל, עם זירה בינלאומית שמתארגנת מחדש, ועוד ועוד.
המשאב החשוב ביותר של ישראל להתמודדות עם האיומים הללו, הוא הלכידות החברתית והערבות ההדדית בין אזרחי ישראל, שתמיד היו חלק מתפיסת הביטחון הלאומי הישראלי.
ייתכן שברק הגנרל יודע משהו על ניהול קרבות, אבל אין לו מושג אין לייצר חיים וחברה משגשגת. המחאה, מבחינתה, השיגה את יעדיה. היא הביאה לעצירת החקיקה ולתחילת הידברות בבית הנשיא. המשך המחאה הוא אולי לגיטימי, אבל בעיני רוב אזרחי ישראל הוא מיותר. יתרה מזאת, בשל הכלים האחרונים ורף האלימות שקבעה המחאה, הוא מסוכן.
עם ישראל אינו מעוניין בהכרעה, משום שהוא מבין שאת רקמת החיים העדינה שאנו מקיימים כאן, עם האחים שלנו, עם חברים מהצבא ועם שותפים לעבודה, לא ניתן לנהל בהכרעות. שלמות העם חשובה משלמת הרפורמה, וחשובה מחיסול חשבונות אישי. רוב העם מבין שהביטחון הלאומי שלנו נפגע כתוצאה מהמצב הנוכחי, ומעוניין לסיים אותו, בהסכמה.
לכן, לא הייתי בונה יותר מדי על כך שיש מי שיושב בבית וממתין לקריאה למרי אזרחי. אם יהיה כאן מרי שכזה, הרי שהוא יופנה נגד מי שממשיך לזרוע כאוס במטרה לשבש את השיחות ולהגיע להכרעה על חשבון הרוב הדמוקרטי.
*הכותבת הינה חברה במיזם החירום "קריאת הסכמה", שפועל למען הגעת הצדדים להסכמה בבית הנשיא
