הקריאות של אהוד ברק למרי אזרחי וחשיפת ערוץ 14 את תכתובות קבוצת הווטסאפ בה נחשף כיצד ברק, אולמרט, חלוץ ואחרים מנסים להתמודד עם גוויעת המחאה, ראויים להתייחסות מעמיקה. הם מעידים על זרמי העומק שמניעים את הציבוריות הישראלית הן ברמה הפוליטית, הן ברמה הכלכלית והן ברמה האזרחית.
על בסיס דברים אלה ניתן להוכיח שלוש טענות מרכזיות: ראשית, את הצורך ברפורמה המשפטית. אהוד ברק מרשה לעצמו לקרוא למרי אזרחי, ואחרים מרשים לעצמם לחסום כבישים, לפגוע ברכוש פרטי ולעתים אף לפעול באלימות, כי הם יודעים שמערכת המשפט לא תאכוף את החוק ולא תפעל נגדם. הם גם יודעים שהם יקבלו רוח גבית מהתקשורת, והם גם יודעים שהמשטרה תתקשה לבצע מעצרים משמעותיים בהינתן סיקור עיתונאי עוין.
חשיפת חדשות 14 | "מי שלא מחטיף – חוטף": תכתובות מקבוצת חירום מצומצמת, סודית וסגורה בוואטסאפ בה חברים: ברק, אולמרט, חלוץ, יעלון, ישי הדס וחברי הדגלים השחורים; לחסום את נתב"ג, קרן לקנסות ואיך מגייסים מפגינים#המהדורה_המרכזית@sharongal @MaggieTabibi @KastelMoti pic.twitter.com/Ws23MScDbJ
— עכשיו 14 (@Now14Israel) June 11, 2023
שנית, מארגני המחאות לא מונעים מהרצון לעצור את הרפורמה המשפטית, אלא מהרצון להפיל את ממשלת הימין. הרפורמה המשפטית הייתה התירוץ הכי יעיל מבחינתם כדי להוציא את ההמונים לרחובות. זו אינה טענה חדשה, אבל היא מקבלת ביסוס נוסף בדברים של גלעד שר בהסכת "אפרכסת" של אמיר אורן ושלא זכו לתהודה מספקת. גלעד שר, מאדריכלי אוסלו, מספר לעיתונאי הארץ כיצד כבר באמצע דצמבר, שבועות לפני השבעת הממשלה והכרזתו של יריב לוין על הרפורמה המשפטית, הוא מכנס חבורה של אנשי שמאל במטרה להפיל את הממשלה שטרם קמה. הוא מזכיר את דן חלוץ, אורני פטרושקה (מיליונר שעומד בראש כמה ארגוני שמאל), יוסי קוצ'יק (ששימש כמנכ"ל משרד ראש הממשלה ברק), דינה זילבר (איזו הפתעה!), שקמה ברסלר (ממחאת הדגלים השחורים), עמוס מלכא (לשעבר ראש אמ"ן) ואחרים. לפני שאמשיך, קחו לכם דקה והקשיבו לדברים המפורשים שאומר שר לאורן.
הטענה השלישית היא גם תובנה שלקח לי זמן רב להפנים אותה: נתניהו צדק. במשך שנים ארוכות העדיף נתניהו הקמת ממשלות עם מפלגות שמאל-מרכז על פני הקמת ממשלות ימין על מלא. ב-2009 הוא העדיף את ברק ומפלגת העבודה על פני כצל'ה והאיחוד הלאומי. ב-2013 הוא חתם הסכם קואליציוני קודם כל עם ציפי לבני והתנועה. ב-2015 הוא התעקש לשמור את תיק החוץ לבוז'י הרצוג שסירב להגיע. במשך שנים חשבתי שזה בגלל שנתניהו לא מספיק ימני. האמת ככל הנראה היא שבגלל שנתניהו הבין כבר מזמן את יחסי הכוחות האמיתיים במדינת ישראל, בה מתקיימת דמוקרטיה חלקית בלבד, ובה לאליטות מסוימות יש כוח לפעול נגד רצון הרוב. לכן נתניהו העדיף לפעול לקידום סדר יום לאומי מתון יותר בקצב איטי יותר ובלבד שתהיה לו תמיכה רחבה. כך קודמו חוק יסוד משאל העם וחוק יסוד מדינת הלאום, כך מקודמת אט אט ההתיישבות ביהודה ושומרון וכך גם העביר נתניהו את מדינת ישראל מפרדיגמת אוסלו לאסכולת הסכמי אברהם.
לרגע אחד חרג נתניהו מהתנהלותו הרגילה, ופיטר את שר הביטחון יואב גלנט. המחאה הציבורית הרחבה שהתעוררה בעקבות זאת, החזירה את נתניהו למסלולו השמרני והזהיר, והובילו אותו היישר לבית הנשיא, אם במטרה להגיע להסכמות רחבות, ואם במטרה להעביר את הזמן ולהרגיע את השטח. אלא שכעת הגענו לשעת מבחן: בחירת נציגי הכנסת בוועדה למינוי שופטים. הגישה היריב-לוינית מתעקשת על מימוש הרוב שהושג בבחירות והובלת השינויים הנדרשים במערכת המשפט. הגישה של נתניהו היא להשיג מה שניתן להשיג ובלבד שתהיה לכך הסכמה רחבה.
השותף של נתניהו לגישה זו הוא לא אחר מאשר בני גנץ. גנץ גילה (להפתעתו?) שהציבור הרחב מתחבר מאד למסר המאחד שהוא משדר. למעשה, חלקים גדולים בציבור הישראל בכלל ובמרכז הפוליטי מעדיפים הסכמות רחבות מבלי שזה משנה בכלל מהם פרטי ההסכמה. יותר כוח למערכת המשפט? שוין. יותר כוח לנבחרי הציבור? אותו שוין.
אלא שגם גנץ מצוי בדילמה פוליטית. אם הוא יגיע להסכמות כלשהן עם ממשלת הימין, הוא יקבל תמיכה ציבורית רחבה בטווח זמן הקצר מאד, אבל קצת לאחר מכן כלי התקשורת ויריביו לאותו אלקטורט (ליברמן ולפיד) יתהפכו עליו והתמיכה הציבורית בו תקטן. איך אני יודע? כי זה בדיוק מה שקרה כשגנץ בחר להצטרף לממשלת האחדות עם נתניהו. בסקרים שנערכו בזמן אמת, הציבור העדיף את ההליכה של גנץ עם נתניהו מאשר את העדפתו של לפיד על הישארות בקואליציה, אבל זמן קצר לאחר מכן, דעת הקהל השתנתה בעקבות ביקורת התזמורת של רק לא ביבי.
בקיצור, אנחנו נמצאים במלכוד 22: יריב לוין רוצה מהלך חד צדדי אבל לא יכול להוביל אותו. נתניהו רוצה הסכמה רחבה. בני גנץ האדם רוצה הסכמה רחבה אבל בני גנץ הפוליטיקאי לא יוכל לעמוד מאחוריה. אם בני גנץ הראשון יגבר, תהיה לנו הסכמה מינימלית שלא תספק אף אחד מהצדדים אבל תסיים את אירועי הרפורמה המשפטית. אם בני גנץ השני יגבר, יתכן שדווקא יריב לוין יקבל מה שהוא רוצה, אבל הוויכוח הציבורי יישאר איתנו גם כן.
