וג'יה כיוף, ראש מועצת עוספיה, מחזיק ביותר ממחצית הזכויות בחלקת־ענק של 13.3 דונם, הנמצאת על שטח פתוח בגבול הגן הלאומי כרמל. בספטמבר 2016 עלו על הקרקע שני קבלנים, סעאדה ומרכאן זהר, והחלו בבניית בית מידות גדול ומפואר, תוך פיתוח קרקע רחב היקף סביבו. מדובר כאמור בשטח הצמוד לגן לאומי מוכרז, ובאחד השטחים הירוקים הפתוחים האחרונים שנותרו בסביבות הכרמל. השטח איננו צמוד דופן לעוספיה ואיננו תחת תחום השיפוט של המועצה המקומית, אין עליו תב"ע למגורים ואין שום סיכוי שתוכנית כזו תאושר.
מדובר אפוא בעוד בנייה בלתי חוקית על קרקע ללא אופק תכנוני. אלא שבתיק הזה יש נקודה מעניינת: השטח שייך לראש מועצת עוספיה. אפשרות אחת היא שראש המועצה איננו מודע לכך שאנשים פרטיים מיישובו פלשו לשטח שבבעלותו ובנו עליו בית לא חוקי. בסיטואציה כזו מדובר במקרה חמור במיוחד של בנייה על קרקע פרטית, תוך נישול בעלי הקרקע מזכויותיהם. אפשרות שנייה היא שהוא מודע גם מודע למה שמתנהל אצלו בחצר, והבונים אינם אלא שליחיו, ואז מדובר בעברה פלילית הנעשית לאור יום על ידי ראש רשות מקומית בישראל.
כצפוי, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בחיפה, כמו גם היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה, לא עשו דבר. ארגון 'רגבים' הגיש עתירה מנהלית בדרישה להוציא צו להפסקת עבודות, הריסת הבנייה הבלתי־חוקית והשבת המצב לקדמותו. בית המשפט נתן למשיבים שלושה חודשים לענות, אך הללו ניצלו את הזמן כדי להאיץ את עבודות הבנייה במטרה לאכלס את המבנה בהקדם. הם ידעו היטב ששום רשות מנהלית לא תפנה משפחה דרוזית המתגוררת בבית בפועל. העותרת פנתה שוב לבית המשפט וביקשה לקבל צו שיחייב את הבונים לעצור מיידית את פעולות הבנייה והאכלוס.
בפרשת הטירות של ראמה, צריך לראות את התצלומים כדי להבין את גודל המחדל השלטוני: שלוש טירות פאר נבנו בתוך שטח שמורת הטבע הר־מירון, תוך צפצוף מתמשך על כל הרשויות. העתירה שהגישה 'רגבים' לבית המשפט המחוזי בחיפה הסתיימה בפסק דין מהדהד של סגן הנשיא אברהם אלקיים. השופט מתאר את גרירת הרגליים האינסופית של הרשויות, ובראשן 'הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בית הכרם'; כיצד בדיון הראשון לא הוזמן בטעות העבריין שבנה את הבתים, בדיון השני היה חסר מידע, בשלישי טען הבונה כי יש תוכנית מתאר למקום, ברביעי הוא זומן לקבלת צו הריסה ונתבקש להציג את גרסתו. המחשה לקצב העבודה של המערכת: הטירות התגלו באפריל 2011, ורק באוגוסט 2016 התקבל סוף־סוף פסק דין.
בשורה התחתונה מתח השופט ביקורת נוקבת על הוועדה ועל המשטרה, תבע מהם להרוס את שלוש הטירות, וקצב ארכה של שמונה חודשים לביצוע. שמונת החודשים הללו הסתיימו להם באפריל השנה, אבל בשטח דבר לא נעשה. בכל הנוגע לעברות בנייה במגזר הדרוזי, אפילו פסק דין חלוט הוא המלצה גרידא. ארגון 'רגבים', אגב, חטף ביקורת ציבורית קשה על עצם העלאת הסוגיה, ודובריו מעדיפים שלא להתייחס כלל לעברות הבנייה במגזר הדרוזי.
מי שהתייחסה בזהירות לבעיה היא ועדת המשנה ליועמ"ש ארז קמיניץ, שהוקמה על ידי היועץ המשפטי לממשלה הקודם. היא ישבה על המדוכה חודשים ארוכים, ובתחילת 2016 הוציאה חוברת עבת־כרס תחת הכותרת "דו"ח הצוות להתמודדות עם תופעת הבנייה הבלתי חוקית". הפרק העוסק במגזר הדרוזי מטריד במיוחד: "מצב האכיפה במגזר זה עגום ביותר. בשנים האחרונות, ועל אף הפרות בנייה חמורות, כמעט ולא בוצעה הריסה של בנייה לא חוקית כלל". הדו"ח רומז לרמת האלימות הגבוהה המופנית נגד גורמי אכיפת החוק, וקובע כי "גורמי האכיפה השונים דיווחו על קשיים רבים ביישום פעולות אכיפה שונות, ובכללן פעולות פיקוח אלמנטריות". מסקנת הצוות סתומה: "נוכח האמור נראה כי במגזר הדרוזי יש ייחודיות נוספת, המצדיקה טיפול נוסף מעבר לכל הפעולות המתוארות לעיל".
אין חולק על כך שבמשך שנים רבות שררה הזנחה בקרב רשויות התכנון בכל הקשור למגזר הדרוזי, אלא שהנוגעים בדבר טוענים בתוקף שהמצב השתנה וכי המדינה משקיעה משאבים רבים בסגירת הפערים. כדי להבין מדוע המאמצים לא נושאים פרי, כדאי לקחת כדוגמה את מקרה דליית אל־כרמל.
תוכנית המתאר הגרנדיוזית ליישוב אושרה ב־2011. התוכנית האמורה משתרעת על כל תחום השיפוט של היישוב, ובמסגרתו הוסדר הרוב המוחלט של הבתים הבלתי־חוקיים שנבנו ביישוב במהלך השנים, במציאות של היעדר תכנון. שטחים רבים יועדו למגורים, מהם כהסדרה של בנייה קיימת ומהם כעתודות להתפתחות עתידית. בשל סמיכותו הרבה של היישוב לשמורת הטבע הר הכרמל, נקבע בתוכנית אזור חיץ חקלאי, שנועד ליצור חיבור נכון בין האזור המבונה ובין שמורת הטבע. בחלקו של השטח מתאפשרת בניית מבנים חקלאיים, ובחלקו האחר, המוגדר כשטח לשימור, לא מתאפשרת בנייה כלל.
אולם גם לאחר אישור התוכנית, הבנייה הבלתי־חוקית המשיכה להשתולל באזורים האסורים. תצלומי האוויר של האזור מראים לא פחות ממאה בתים שנבנו באזורי טבע מוגנים. בנייה כזו מעקרת את הליכי התכנון מתוכן ומסכלת את ניסיונות ההסדרה. תוכנית מתאר וההשקעה המסיבית הכרוכה בה הופכות לחסרות כל ערך, אם למחרת אישורה מתחילה בנייה שמנוגדת בתכלית להיגיון התכנוני. אי אפשר לדרוש מהמדינה הסדרה תכנונית מצד אחד, ומצד שני להתעלם מהסדרה כזו כאשר היא מבוצעת – ולהמשיך לבנות באזורים שהוגדרו בתוכנית ככאלה שאינם מיועדים למגורים.
מחיר שימור היחסים
לנ', בכיר במשרד הפנים המכיר מקרוב את התנהלות המדינה מול המגזר הדרוזי, אין אשליות שמשהו ישתנה. "אף אחד לא יעז לדבר איתך בשם גלוי, כי מדובר בתפוח אדמה לוהט שאיש לא מעז לגעת בו", הוא אומר לי. "קח את כביש האספלט הפיראטי שהם סללו בין בית־גא'ן לחורפיש, כביש שעובר כולו בתוך שמורת טבע הר מירון, ואף אחד לא מצפצף. פעם אחר פעם הם טוענים שהמדינה מזניחה אותם ולא מטפלת בהם, אבל זה קשקוש מקושקש. המדינה משקיעה בהם משאבי עתק ותקציבי פיתוח ששום יישוב יהודי לא היה מעז לדרוש. קח לדוגמה את בית־ג'אן. הוא יושב על שמורת טבע מוכרזת, ובונה חופשי תוך צפצוף מתמשך על החוק, כולל באזורים עם שיפועים תלולים שיכולים להגיע ל־60 מעלות. המדינה רוצה להסדיר ומחליטה להשקיע בתשתיות, אלא שבשום מקום אחר היא לא הייתה מפתחת מגרשים בתנאים כאלה, הכרוכים בהקמת קירות תמך יקרים מאוד בעלויות לא הגיוניות.
"הבעיה היא בראש ובראשונה תרבותית: הם מסרבים להבין שהם לא חיים באוסטרליה או בטקסס. צעיר דרוזי שמתחתן ומביא ילד לא מסתפק בפחות מווילה של 300 מטר בנוי על שטח של דונם. עוד בעיה היא שכדי להפשיר קרקע לבנייה חייבים לקחת אחוז מסוים לשטחים ציבוריים כמו בכל מקום נורמלי, אבל בעלי הקרקע עקשנים מאוד ומבחינתם אין דבר כזה רשות הרבים. בעיה נוספת היא שהם מתעקשים לבנות על שמורות טבע וגנים לאומיים מוכרזים. את כל הדברים הללו מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה".
נ', איש ההתיישבות העובדת, מגדיר עצמו כשייך ל'מחנה השלום', אך איננו מהסס למתוח ביקורת נוקבת גם על ההנהגה הדרוזית: "הכול מתחיל מהראש. המנהיגים שלהם מעודדים בשקט אלימות, ולכן אף אחד לא מתעסק איתם. לא רשות הטבע והגנים, לא ועדות התכנון ובטח שלא המשטרה. יש שם כמויות עצומות של כלי נשק, רובם ברישיון. אין בית דרוזי בלי נשק, וכולם פוחדים שברגע ששלטון החוק ייכנס לכפרים הנשק הזה יופעל. ראשי הרשויות כל הזמן מפזרים רמזים עם איומים באלימות.
"אם בחיפה בונים מגדלים, אין שום סיבה שלא יבנו מגדלים בעוספיה. הם חייבים להיגמל מהרעיון שכל זוג צעיר זכאי לדונם פרטי משלו, כי זה לא אפשרי במדינה הקטנטנה שלנו. אבל לדרוזים יש פוזיציה ייחודית מאוד: מצד אחד הם סוג של ערבים ודוברי ערבית, מצד שני הם מתגייסים לצבא ובאמת קשרו את גורלם עם גורלנו. הם המגזר הערבי היחידי שנותן איזושהי קרן תקווה של דו־קיום לחברה הישראלית, ולממשלות חשוב מאוד לשמור על יחסים טובים איתם. הבעיה היא שאת הקלף הזה הם יודעים לנצל עד תום בצורה צינית, ולגבות עליו מחיר יקר. הם יסבירו לך שאין להם ברירה, אבל האמת היא שהם לא רוצים לשמור על החוק כי האנרכיה מאפשרת להם לחגוג".
