בחודש זה (יוני 2023) עבר מספר הנרצחים במגזר הערבי בישראל מאז תחילת השנה את הקו הסמלי של מאה אנשים. אם חס וחלילה המצב ימשיך להיות כפי שהוא היום, עד סוף 2023 יעבור מספר הנרצחים במגזר הערבי את רף המאתיים. מספר זה מטריף את הדעת.
רק לשם ההשוואה, מכיוון שהמגזר היהודי גדול בערך פי ארבעה מהמגזר הערבי, מספר הנרצחים הזה (כ-200) מקביל לכשמונה מאות נרצחים במגזר היהודי בשנה אחת. איך היה הציבור היהודי מקבל את המספר הנורא ואיום הזה של נרצחים בשנה אחת?
בהתחשב בנתונים אלו, השאלה העולה מאליה היא מהם הגורמים לרמה הבלתי נתפסת של אלימות רצחנית במגזר הערבי, ולשאלה זו יש כמה תשובות.
במגזר מפנים אצבע מאשימה למשטרה ומעלים מספר סיבות לכך. החל מכך שהיא לא משקיעה מספיק מאמץ להחרים נשק לא חוקי, אי הפניית מספיק מאמצים לחקירת מקרי רצח במגזר, על האלימות הנובעת מ"משוקמי שב"כ" (משתפי פעולה פלסטינים ששוכנו ביישובים ערביים) וזוכים לחסינות על התנהגות פלילית, על כך שהנוער הערבי המנותק ממערכת החינוך, מובטל מעבודה, מסתובב ללא מעש ברחובות ומהווה טרף קל למגייסי פושעים וכן סיבות נוספות הממוקדות במדינה ובמוסדותיה.
במגזר יש אפילו טענה שצה"ל מאפשר בכוונה לערבים לפרוץ למחסני תחמושת ולגנוב את תכולתם כדי שערבים יהרגו אלה את אלה. זו הסיבה שעד לאחרונה שב"כ לא התערב בחקירת גניבת תחמושת. הצלחת השב"כ לאתר את גנבי התחמושת ואת התחמושת שנגנבה בדרום במהלך החודש הזה, מוכיחה את הטענה במגזר שכשהמדינה רוצה היא יודעת להתמודד עם כנופיות פשע. מכאן נובעת הדרישה לערב את השב"כ בחקירות פליליות במגזר הערבי מחד, והנכונות של חלק מאנשי הציבור להיענות לדרישה זו מתבססת על הטענה הנכונה שנשק המשמש היום למעשי פשע עלול להיות מופנה מחר נגד ביטחון המדינה מאידך.
על אף שאינני מכחיש את הסיבות הללו וחשיבותן, ברצוני להפנות כאן את תשומת הלב לכמה עניינים תרבותיים התורמים לאלימות במגזר הערבי.
הגורם הראשון הוא השבטיות, או החמולתיות. הכלל בערבית אומר: "אני ואחי נגד בן הדוד, ואני, אחי ובן הדוד נגד הזר". משמעות אמרה זו היא שההתאגדות למאבק היא על בסיס הקרבה המשפחתית, ואכן אנחנו רואים שכנופיות פשע במגזר הערבי מבוססות בדרך כלל על המסגרת המשפחתית, למשל: משפחת אבו לטיף בכפר ראמה, סכסוך הדמים בין שבט הג'ואריש ובין שבט הכראג'ה ועוד.
הכוח של המסגרת העבריינית המשפחתית נובע מהלכידות שלה והנאמנות של חבריה זה לזה. אדם לא בוגד בבני משפחתו ולכן קשה מאוד למשטרה לגייס סוכנים שירגלו עבורה בתוך קבוצה משפחתית. הפעילות על בסיס משפחתי מקנה לחברי הכנופיה תחושת עוצמה בשל התמיכה שהם נותנים זה לזה, ותחושה זו מגבירה את תעוזתם ואת הפחד שהם מטילים על סביבתם. פחד זה גורם לשתיקה מוחלטת של כל האנשים היודעים משהו על הקבוצה העבריינית ופעולותיה. כל הגרים הסביבה חוששים לספר את הידוע להם שכן הם פוחדים מנקמת הקבוצה שתהיה קשה ורצחנית.
וכאן מגיע אבסורד מעניין: המשטרה גייסה שוטרים ערבים ושילבה אותם היטב בפעילותה, בעיקר במגזר הערבי, כדי להעניק למגזר זה שירותים על ידי אנשים המבינים היטב את תרבותו ותכונותיו החברתיות. אלא שמתברר שכשחוקר מקרה אלימות הוא ערבי, נכונות הציבור לשתף עימו פעולה נמוכה מזו כאשר החוקר הוא יהודי, והסיבה לכך פשוטה: החוקר הערבי נתפס כאיש המשתייך לחמולה אחרת ולכן מסירת מידע לו נתפסת כבגידה בחמולה של הנחקר ומסירת מידע לחמולה אחרת, יריבה, החמולה של החוקר. לעומתו, החוקר היהודי לא חי בחמולה או במערכת חמולתית ולכן הוא לא יעשה במידע שימוש לא ראוי ולא יסכן את הנחקר.
החמולתיות גורמת למתחים בין חמולות גם על בסיס כלכלי. יש מקרים שבהם ראש מועצה מקצה את משאביה לחמולה שלו וכך רואים לפעמים שמי שזוכה במכרז לפרויקטים של פיתוח (סלילת כבישים, הנחת קווי מים וביוב, בניית מוסדות ציבור וכדומה), הוא קרוב של ראש המועצה. חמולה אחרת עלולה לאיים על זוכה במכרז לוותר עליו כדי שהיא תיכנס במקומו, ואם לא יסכים הוא יסתכן ברצח.
תכונה חברתית נוספת היא ההקפדה היתרה על הכבוד. אם אדם מחמולה אחת אומר משהו או עושה מעשה כלשהו כלפי אדם מחמולה אחרת, העניין עלול להידרדר עד לקרב רחוב עם הרוגים ופצועים בין שתי החמולות. הדבר חמור ונפיץ יותר כשהאמירה, ובוודאי המעשה של בן חמולה אחת מכוון כלפי בחורה או אישה מחמולה אחרת. עניין נקמת הדם אופייני לחברות ערביות ועלה עד היום בחיי רבים במגזר הערבי, בנוסף לרצח נשים על מה שנקרא "חילול כבוד המשפחה".
עוד פרט מעניין הקשור לאלימות במגזר הערבי הוא העובדה שהיא נמצאת בעיקר בקרב הציבור המוסלמי. היא מצומצמת בציבור הדרוזי ובדרך כלל לא קיימת בציבור הנוצרי – גם זה הכפרי. הצמצום באלימות בקרב הדרוזים נובע מתחושת לכידות גבוהה בשל ההיסטוריה של עדה נרדפת על ידי הרוב המוסלמי באזור, אבל גם בשל השירות הצבאי המקנה לבני העדה הדרוזית תחושת אחריות כלפי המדינה וחוקיה.
העדה הנוצרית איננה אלימה בדרך כלל בשל מסר השלום והסלחנות הטבוע בדתה וכתוצאה מההשכלה של חבריה שהעניקה להם לאורך הדורות מעמד מקצועי, כלכלי, חברתי ופוליטי, שחסך מהם את הצורך לנקוט באלימות. עם זאת, בלבנון – מדינה שקמה כדי להגן על הציבור הנוצרי – ציבור זה במשך עשרות שנים היה אלים לא פחות מציבורים אחרים.
הערה חשובה לגבי תת-המגזר הבדווי קשורה לתופעת דמי החסות ("פרוטקשן") המאפיינת אותו. מסורתית, הבדווי נע ונד במדבר ולכן הוא לא היה עובד אלא חי מגזל של תוצרת חקלאית מהפלאחים ורכוש מיושבי העיר. כדי להשתלב בחברה מודרנית הבדווי צריך לסגל לעצמו דפוסי חיים מודרניים כמו רכישת השכלה ומקצוע, עבודה מסודרת, מחויבות ארגונית ושיתוף פעולה עם זרים. יש בדווים רבים העוברים את תהליך המודרניזציה הזה בהצלחה, אך יש רבים אחרים שנעצרו בשלב של סחיטת דמי חסות שהם בעצם כסף שמקבל הבדווי כדי שיואיל להימנע מלגזול.
לסיכום, חשוב לומר שנכונה הטענה שהמדינה לא מתייחסת לאלימות במגזר הערבי במלוא עוצמת כוחה המשטרתית והשב"כית, אך מנגד חשוב גם לומר שסיבות תרבותיות מעצימות ומחמירות את האלימות במגזר הערבי ואי אפשר להתעלם מסיבות אלו. המשטרה והשב"כ אינם ארגונים המיועדים לשינוי תרבותי. זה מוטל על החברה עצמה, מנהיגיה וחכמיה, ועל מערכות החינוך שהמדינה מפעילה ומממנת.
הקוראן (פרק 13 פסוק 11) קובע: "[אפילו] האל איננו משנה את מה שבקרב אנשים עד אשר הם ישנו את מה שבקרבם".
