אני שייך לאלה שעבורם שבוע הספר, שנפתח היום, הוא בהחלט בגדר חגיגה שנתית. יותר משאני זקוק לשבוע הספר כדי לקנות ספרים בהנחה גדולה (למרות שאין לזלזל גם בכך), אני זקוק בעיקר לחוויית ההליכה בין הדוכנים, תוך כדי התפעלות מן ההיצע העצום של התרבות המוגש לפניי בבת אחת. כמו ללכת בסופרמרקט דמיוני של מוצרים נפלאים, בעלי טעמים וריחות משגעים, מכל העולם.
מחנכים והורים בני הדור הישן מרבים לקונן על הירידה בקריאה בקרב הצעירים. פעם חוויתי זאת במו עיניי: נסעתי ברכבת נסיעה ארוכה מירושלים לחיפה, ולאורך כל הנסיעה לא היה בקרון אף אחד חוץ ממני שהחזיק בידו ספר. כולם היו שקועים עמוקות במכשירי הסמארטפון. יתכן כמובן שכולם ניצלו את הסמארטפון לקריאת ספרי עיון חשובים, אבל סביר יותר שהציצו בלופ האינסופי של חומרי הרשתות החברתיות.
ובכל זאת, אנשים רציונליים רשאים לערער על המוסכמות ולהציג את השאלה המתבקשת: למה בעצם כל כך חשוב שנקרא ספרים? הרי לכאורה יש עוד דרכים לא פחות טובות, ואולי יותר מעניינות ומושכות את העיניים והלב, כדי לזכות במידע המצוי בספרים (בין אם מדובר בספרות בדיונית או עיונית). סרטוני טלוויזיה ווידיאו בוודאי יכולים להגיש את הסיפור, או את המידע, בדרך יותר מעניינת.
באופן אישי, הגורם שהכי מושך אותי דווקא למדיה המודפסת (ספרים ועיתונים גם יחד) לקוח בכלל מהתחום הרגשי. אני פשוט אוהב את החוויה של המגע הפיזי עם המדיה; המגע עם דף העיתון, או דף הספר, חוויה שנעדרת כשמדובר במידע המוגש ברדיו, טלוויזיה או האינטרנט. אבל זו באמת תחושה אישית סובייקטיבית, ואין בה כדי לבטא העדפה אובייקטיבית רציונלית למדיה המודפסת.
הסיבה האמיתית להעדפת המדיה המודפסת קשורה אפוא לשני יתרונות אובייקטיביים שלה: האחד – זו המדיה המופשטת ביותר. המידע המוגש בה נעדר קול (כמו ברדיו) או מראה (כמו בטלוויזיה). הקורא ספר או עיתון פוגש למעשה רק סימני דפוס (אם נתעלם לרגע מהצילומים או האיורים הנמצאים גם בספרים ועיתונים), והוא נדרש להפוך אותם בדמיונו למידע: מידע המתייחס למציאות עובדתית, או מידע דמיוני בנוגע למראם, אישיותם ורגשותיהם של דמויות המתוארות בסיפורת או בשירה.
זה הופך את הקריאה בספר לפעולה שמציתה ומסעירה את הדמיון הרבה יותר משמיעת תכנית רדיו, ובוודאי מצפייה בסרטוני קולנוע וטלוויזיה, או אתרי אינטרנט. מי שיצפה בסרט כבר אינו יכול לדמיין בעצמו כיצד נראים הגיבורים וכיצד נשמע קולם. הוא נידון לקבל את מושגי הקול והמראה שלו מהאופן שבו מוצגים הדברים בסרט. ממילא, עולם הדמיון שלו מוגבל יותר. בדיוק כשם שמי שמשתמש כל חייו באפליקציית וייז, בהכרח יאבד את יכולת הניווט שלו.
היתרון השני של המדיה המודפסת הוא היכולת לספק טקסטים ארוכים יחסית, וכך לספק לנו הרבה יותר פרטים ממה שמספקים שאר תחומי המדיה. בעניין הזה המציאות מדברת בעד עצמה. כשאמצעי התקשורת בעולם כללו רק דברי דפוס, הרשו העיתונים לעצמם להדפיס ידיעות ומאמרים ארוכים מאוד, שהרי לא הייתה לקוראים שום אופציה חלופית. כשהופיע הרדיו, התקצרו הידיעות. הטלוויזיה קיצרה אותן עוד יותר, ובאינטרנט, למרות שלכאורה אין הגבלת שטח או הגבלה כלכלית על היקף הידיעות, הן בכל זאת התקצרו שוב. התוצאה היא כמובן שגם העיתונות, המתחרה בכל אמצעי המדיה האלה, נאלצת כיום לקצר את תכניה – אחרת איש לא יהיה מעוניין בה. ועדיין, ידיעה כלשהי בעיתון תהיה בדרך כלל ארוכה יותר מידיעה מקבילה ברדיו, בטלוויזיה או באתרי החדשות.
הוא הדין לגבי ספרים. אפילו כיום, כשגם הספרים מושפעים מקוצר הרוח שלנו בעידן האינטרנט, והם לרוב קצרים בהרבה מהספרים שהופיעו בעבר, רוב הספרים מגיעים לכמה מאות עמודים, ופירוש הדבר שלוקח לקרוא אותם הרבה יותר זמן מאשר להאזין לתסכית ברדיו, לצפות בסרט כלשהו בטלוויזיה, או לצפות בסדרת רשת כלשהי. יש משהו בזמינות של המדיה המודפסת שמאפשר שהייה הרבה יותר ארוכת זמן במחיצתה. אם משום שניתן להניח אותה ולחזור בקלות בדיוק לעמוד שבו הפסקת, או משום שהמידע המופיע בה הוא מינימליסטי ללא סימני קול או מראה ודורש פחות מאמץ מוחי מהקורא, הקורא יכול להתמיד בקריאה לאורך זמן רב יותר.
לכן, הבעיה בהזנחת הקריאה איננה רק צער נוסטלגי על זניחתה של מדיה מסוג אחד לטובת מדיה אחרת. הבעיה היא מהותית יותר: אובדן המיומנויות הנדרשות מצריכת מדיה שיש בה הרבה יותר מקום לדמיון, לטובת אמצעי מדיה הרבה יותר פשטניים וברורים – וכן אובדן היכולת להשקיע באמצעי המדיה שלנו זמן ממושך, לטובת מסרים קצרים, פשטניים וחד משמעיים באמצעי המדיה החדשים. לו יצויר שניתן היה לחנך גם את בני הדור הנוכחי לצריכה של טקסטים ארוכים ונטולי תמונות גם באינטרנט (טכנית, הדבר כמובן אפשרי, ואף דורש הרבה פחות עלויות מאשר הדפסת דפי נייר רבים), באמת לא היה צורך לקונן על שקיעתה של תרבות הספרים. כי דף הנייר המודפס כשלעצמו אינו יותר מקודש מהפפירוסים או מניירות הקלף שקדמו לו.
