תושבי אום אל-פחם זועקים חמס על 'גזלת קרקעותיהם', שנעשתה לדבריהם ע"י קיבוץ "השומר הצעיר" מגידו, המעבד את אדמותיהם שננטשו במלחמת השחרור, ומגיעים להתפלל בקרבת הקיבוץ, כך חשף ישי פרידמן בעיתון "שביעי". גילויי השמחה לאידם של חברי הקיבוץ הדוגלים בעמדות שמאל ורואים בהתנחלויות גזילה ונישול של ערבים, הם שגיאה בהבנת המציאות.
הניגודיות, בין השאיפה האוטופית של התנועה הקיבוצית לאחוות עמים, לבין הצורך לכבוש את הקרקע בכוח, מוטחת בפניה של התנועה הקיבוצית ולא בפעם הראשונה.
"מסתבר כי מארחי מחרים את יום-העליה על הקרקע מנקוף השנה הראשונה ועד עתה", כתב משה שמיר ב־68' (בטרם באו ההתנחלויות לעולם) בספרו "חיי עם ישמעאל". הסיבה להחרמת יום החג של אותו קיבוץ בעמק החולה הייתה, כפי שתיאר שמיר, האירועים שהתרחשו ביום העלייה. הקרקע שעליה הוקם הקיבוץ נרכשה ממשפחת סורסוק מבירות. עד לעליה על הקרקע עובדה הקרקע ע"י אריסים ערבים אשר סרבו להתפנות מהשטח. הם סולקו מהשטח לאחר קרב יריות שמהן נהרגו שני חלוצים יהודים וארבעה ערבים. "מארחי, חבר הקיבוץ הוותיק, סבור כי אותה תקרית הכתימה את עליית קיבוצו על הקרקע, על כן אינו משתתף בחגי יום השנה. לעשות חגיגה, הוא אומר- זה לא הכרחי".
האיבה להתנחלויות, שהתפתחה בתנועה הקיבוצית בכלל וב"שומר הצעיר" בפרט, נובעת בין השאר מייסורי מצפון. חברי הקיבוצים מוצפים רגשות אשמה על גורל הערבים שעל חורבות כפריהם הוקמו חלק מהקיבוצים, בעוד הללו הפכו פליטים. רגשות אשמה אלה טופחו באמצעות התרבות שהתפתחה בתנועה הקיבוצית ושדגלה בסימטריה של הסכסוך הערבי-יהודי. את הסתירה של "הצדק מול צדק", שבה דגלו אנשי רוח בקיבוצים, יישבו החברים באמצעות הצגת המתנחלים כגזלנים.
משה שמיר הוסיף בספרו תיאור של סיבה נוספת: "שנות השלושים… 'השומר הצעיר' מקנה לי,… את תודעת ארץ ישראל השלמה. אז הכל היה נוח וברור – … וגם הנפש היתה שלמה… והצדק כולו בכל יופיו הצח והטהור היה לצידנו,… והנה חלפו שלושים שנה- ואני מוצא עצמי מגורש ממפ"ם … בשל עמידתי על מימושו של עיקרון ארץ־ישראל השלמה. מה קרה?… עכשיו מזוהה האיבה לישראל לא עם הפאשיזם העולמי אלא עם הקומוניזם העולמי. ומפ"ם שסועה ונבוכה".
עתה, כאשר באים צאצאי אותם כפריים שברחו במלחמה ודורשים את אדמתם בחזרה, עומדים חברי הקיבוצים חסרי אונים. הם נוכחים לדעת שכל מה שהצליחו לעשות במשך כמעט שני דורות בכדי למרק את מצפונם, הוא רק לשקר את עצמם. התברר להם לפתע שהתעמולה הארסית שלהם כנגד המתנחלים, נהייתה לחרב פיפיות.
המקרה של קיבוץ מגידו אינו יחיד ונראה שהקיבוצים יעמדו בקרוב מאוד בפני שוקת שבורה מבחינה ערכית ומוסרית. אם מוסיפים לשבר אידאולוגי זה את מצבם הכלכלי של חלק מהקיבוצים הרי שמדינת ישראל עלולה למצוא עצמה בפני גל נטישה של המרחב הכפרי, אשר אליו יפלשו הערבים. יש להניח שמהלך שכזה, הפלישה, לא יקבל את המענה ההולם שאמורה לתת מדינה ריבונית.
המענה למצב שנוצר עולה מתוך כתבתו של פרידמן. הדרישה המיידית של הערבים שבאו להתפלל, לחזור למסגד הנטוש, הגדירה את מהות הסכסוך הערבי-יהודי, כדתי. ולכן על התנועה הקיבוצית להפנים שבלי יהדות, הציונות תהיה חסרה. שילוב גרעינים תורניים בקיבוצים יכול להיות אחד הפתרונות למשבר.
יעקב חזן, ממנהיגי השומר הצעיר וממייסדי "קיבוץ משמר העמק", אמר פעם: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי הארצות". מצד אחד תהיה זו אירוניה שדווקא ממגידו, הסמוך לקיבוצו של חזן, תחל השיבה למסורת ולמורשת. מצד שני, יהיה יפה לראות כיצד קיבוץ השוכן למרגלות תל מגידו, החשוב והמרכזי בתולדות ארץ ישראל, ממלא אף הוא את חלקו בשרשרת הדורות של עם הנצח.
