נתניהו הוא המנהיג הפרגמטי ביותר שהיה ויש למדינת ישראל להציע. ללא ספק הוא יורשו האמתי של דוד בן גוריון, ולא רק מבחינת שנות כהונתו כראש ממשלה.
אמנם הוא נדחק (בעל כורחו, בשל החרם הפוליטי עליו) לשחק את המשחק של "ימין מלא על מלא". זאת, בהיעדר נכונות של מפלגות המרכז-שמאל להפוך לשותפיו הפוליטיים כפי שנהג תמיד כאשר שיתף פעולה עם יאיר לפיד או ציפי ליבני. אבל נתניהו מעולם לא היה ימין מלא על מלא. הוא היה איש מרכז קלאסי. איש של תווך. אגב, אילו השמאל היה יותר אינטליגנטי הוא היה צריך מזמן לחבק בחום את נתניהו.
תוצאות הבחירות לוועדה למינוי שופטים המחישו את הזווית הזו של נתניהו הפרגמטי ואיש המרכז. זה שאינו נוטל סיכונים מיותרים ברמה הממלכתית והמדינתית וזה שנטוע עמוק בתוך תבנית תרבותית פוליטית של תווך, האופיינית לקוד הגנטי היהודי.
בהקשר הזה וכדי לפשט את העניין אפשר לקבוע מפורשות כי נתניהו הפעיל במקרה הנוכחי פעם נוספת את גישת "השלום הכלכלי", קרי – המודל של כלכלה תמורת אידיאולוגיה. הוא הקריב חלקית את האידיאולוגיה (ימין מלא על מלא) ואיתו מעט מהדימוי שהוא עצמו טיפח בשנים האחרונות, תמורת כלכלה וליתר דיוק תמורת ממלכתיות.
בהקשר של הרפורמה ובחירת נציגת האופוזיציה לוועדה למינוי שופטים פירוש הדבר: חיסול המחאה וההפגנות משניטל מהן העוקץ, והחזרת הודאות הכלכלית למשק. בהיבט הזה החל מאתמול יושבים במגדלים גבוהים בתל אביב כמה אנשים (מיוזמי המחאה) מתוסכלים, מוטרדים ואבודים, כמו אלה המעטים שאולי חשבו או בטעות הגיעו אתמול לקפלן לאחר המופע המביך של בני גנץ ויאיר לפיד שהודיעו על פרישתם משיחות הנשיא וברור לחלוטין שהם קראו טקסטים שהוכנו מראש לתסריט אחר לגמרי.
זו הגישה שאפיינה את נתניהו בחמש עשרה השנים האחרונות. עד עתה הוא הפעיל את הרעיון של כלכלה תמורת אידיאולוגיה בעיקר מול השכנים החיצוניים. מול הפלסטינים של אבו מאזן, מול הערבים בישראל, מול חמאס ומול המפרץ הפרסי. גולת הכותרת הייתה כמובן הסכמי אברהם שהיו לביטוי האולטימטיבי של רעיון 'השלום הכלכלי'. עתה הוא משתמש בכלי או ברעיון הזה בחזית הפנימית, בהקשרי הרפורמה המשפטית.
המהלך הזה מחזיר את ישראל לשקט ויציבות כלכלית ומי שצריך הוכחה קיבל אותה דרך שני פרמטרים: האחד, קפלן הריקה והשני התחזקות השקל מול הדולר. צריך להבין: הכלכלה היא אבן יסוד בהגדרת החברה הישראלית בעשורים האחרונים. על כך מבוססת תרבות השפע הישראלית, זה מה שמגדיר את החברה הישראלית לטוב ולרע וכאמור זה מה שחולל את השקט הביטחוני של העשור האחרון למעט השנתיים האחרונות.
נתניהו לא היה יכול לדלג מעל לעניין הזה ולסחוף את המדינה לכאוס כלכלי וחברתי. אבל, יש גם את הצד השני והאפל יותר של המשוואה. משום שכמו שהשלום הכלכלי מול הערבים יצר תופעות לוואי שליליות (פרוטקשן, פשיעה, גישת הכלה וחולשת האכיפה), כך 'השלום הכלכלי' בהקשר של הרפורמה המשפטית היא בראש ובראשונה תוצר של אלימות פוליטית של אליטה קטנה אך משמעותית (שרובה הפיקה הרבה מ'השלום הכלכלי').
מכאן שהוויתור בענייני האידיאולוגיה, כלומר הרפורמה, תוסיף לפוליטיקה מימד נוסף שלילי של פרוטקשן, גועל ושחיקת כללי משחק מקובלים אבל גם יעקר את ההזדמנות לריסוק מבני הכוח הניאו ליברלים ששולטים היום בחברה ובפוליטיקה שליטה אמתית.
נתניהו האמין כי בתנאים המערכתיים הנוכחיים התשלום האידיאולוגי הזה הוא הכרחי כי הרפורמה המשפטית ובייחוד סוגיית הוועדה לבחירת השופטים מתגמדת מול ענייני איראן, יוקר המחייה והביטחון האישי ואולי מול קידום היבטים אחרים של הרפורמה (עילת הסבירות). מנקודת מבט זו נתניהו הוא אולי הוא המבוגר האחראי של הפוליטיקה הישראלית גם אם יש לכך מחירים כואבים מבחינת חלק מתומכיו האידיאולוגיים המאוכזבים, וכן, הוא לא ממש ימין 'מלא על מלא'.
מה שברור הוא שנתניהו נכנס לממשלת ימין 'מלא על מלא', ואט אט הוא מסיט אותה ואת המדינה כולה למקום הנוח לו במרכז. כזה שמאמץ בפועל גישה פחות רוויזיוניסטית המבוססת על רבולוציה ומהפכנות והרבה יותר על אבולוציה הדרגתית ותהליכית.
