גם אתם כבר לא קוראים ספרים כמו פעם? חמש עצות איך לחזור לזה

לפני חמש שנים בערך הפסקתי לקרוא. זה לא היה דרמטי, זה פשוט קרה. הייתי ילד קורא, ונער קורא, והיו לי מנויים כפולים לספריות (החלפתי ספרים בשביל מישהו אחר שמעולם לא קרא אותם), וקניתי ספרים ואספתי ספרים מהרחוב ואימצתי ספרים אל חיקי ובאופן כללי קריאה הייתה אחד הדברים שהכי הגדירו אותי, אבל לאט לאט הפסקתי.

בהתחלה אפילו לא שמתי לב שהפסקתי. היה לי איזה ספר איכות על המדף, בלשי הפרא שמו (של רוברטו בולניו), הגעתי עד האמצע שלו, ופשוט עצרתי שם. סיפרתי לעצמי שאני קורא אותו, אבל לא קראתי אותו. תמיד היו דברים חשובים יותר או מעניינים יותר לעשות. ראיתי סרטים, צפיתי בסדרות, קמתי בארבע בבוקר לפלייאוף של ה-NBA, עשיתי לא מעט דברים, חלק ניכר מהם בילוי או פנאי, אבל לא קראתי. רק אחרי חצי שנה, אפילו יותר, פתאום הבנתי שאני לא קורא.

זה הציק לי. גם כי זה היה חלק מהזהות שלי, גם כי זה קשור בקשר ישיר לעבודה שלי – קשה לכתוב בלי להזין את עצמי בקריאה – וגם כי בעצם אני אוהב לקרוא. לא הבנתי למה הפסקתי, וניסיתי כמה וכמה דרכים עד שהצלחתי לחזור למצב של קריאה תמידית ושוטפת – גם עם הילדים, העבודה, הזוגיות, החברים. אז הנה כמה דרכים שעזרו לי. חשוב לי להגיד שלא חייבים – לא חייבים לקרוא, לא הכל, לא הרבה. אבל אם אתם כמוני ורוצים לחזור לקרוא, אולי זה יעזור.

• תורידו את הרף

הדבר הראשון שהבנתי הוא שאני לא רוצה לקרוא את הספר שפתוח אצלי. הוא אמנם 'נחשב', אבל הוא לא דיבר אלי באותם רגעים. גרוע מזה, הבנתי שהרבה מהספרים שאני לוקח מהספרייה הם ספרים שאני 'צריך' לקרוא (כי הם נחשבים, כי הם מדוברים, כי הם קלאסיקות), אבל לא רוצה לקרוא. הפסקתי עם זה. חזרתי לקרוא פנטזיה, חזרתי לקרוא בלש ומתח, חזרתי לספרים קלילים כאלה שכתוב עליהם 'בסט סלר 1# של הניו יורק טיימס'. חזרתי להגדיר את הקריאה כהנאה, לא כמטלה.

• תעשו מנוי לספריה

זו עצה קצת יותר מורכבת. היא לא כוללת רק מנוי, אלא ממש להכניס את הספרייה לתוך השגרה השבועית / חודשית שלנו. בכל מקרה, לספריה יש שני יתרונות משמעותיים. הראשון הוא שיש שם הרבה ספרים שלא צריך לקנות ואפשר לקרוא, והשני הוא שאם לא מחזירים ספר תוך חודש או חודשיים מתחילים לצבור קנס קטן, מה שיוצר דדליין לספרים. בפועל, אני מחליף בספריה פעם בשבועיים. ספר שלא פתחתי במהלך השבועיים האלה, אני כבר לא אפתח. אני פשוט מחזיר אותו ולוקח אחד אחר. ספר שפתחתי ולא סיימתי – יש לי חודש לסיים. לא סיימתי? אני אחזיר. מקסימום אחליף שוב.

• שתפו אחרים בקריאה שלכם, או קראו יחד

לא חייבים בוק קלאב. מצאתי שלי מאוד נוח להתקדם בקריאה, בטח של ספרים 'כבדים' יחסית, כשיש לי עם מי לדבר כל הזמן על הספרים שאני קורא. אפשר לכתוב עליהם בטוויטר או בפייסבוק, אפשר לבחור ספר יחד עם חבר או חברה, ואפשר להצטרף למועדוני קריאה או לסדנאות קריאה. הדדליין, השיחה וגם הצורך לקרוא כי אם לא אנחנו מרגישים שאנחנו מאחור – כל אלה יוצרים דחף לקרוא.

בונוס: לקרוא עם הילדים. מה שכיף בספרי נוער, וגם בספרי ילדים מסוג מסוים, הוא שהם באמת ספרים טובים. גם למבוגרים הם ספרים טובים. הם מעניינים, מותחים, מצחיקים, לא ארוכים מדי (לרוב), וכיף לקרוא אותם. זה לא חייב להיות הארי פוטר או שם הרוח, אם אתם לא בקטע של פנטזיה. ספרים של מיכאל אנדה, של ינץ לוי, של מאירה ברנע גולדברג, של אסטריד לינגרדן – ספרים שמיועדים לילדים, ומצחיקים ילדים, אבל אפשר ליהנות מהם גם כמבוגרים. בונוס; אפשר לדבר עם הילדים על הספרים שהם קראו.

• הקדישו זמן מוגדר

הסוף של שבתות הקיץ מוקדש אצלי לקריאה. הילדים ישנים, מרב קוראת בחדר, הפלאפון סגור, עדיין לא התחיל שבוע העבודה, אני יושב לי בנחת בחצר או בסלון וקורא שעתיים שלש. זה זמן שנוח לי לקרוא בו, אבל זה יותר מזה – זה זמן שמוגדר אצלי לקריאה. זה זמן הקריאה שלי. גיליתי שכשאני אומר לעצמי 'אני אקרא כשיש לי זמן', אני מגלה שאין לי זמן. בשביל שיהיה לי זמן לקרוא אני צריך לעשות זמן שהוא זמן קריאה. אז אני ממש מגדיר אותו – סוגר פלאפון ומחשב, אומר שאני. עכשיו. קורא. מתיישב עם הספר, וקורא – ויהי מה, עד שאני נכנס פנימה.

• קנו ספרים

לא חייבים לקנות את כל הספרים בעולם (ע"ע סעיף ב'), אבל לפעמים, כשקונים ספר, מתחייבים אליו. העובדה שכבר הוצאנו כסף על הספר יוצרת את התחושה שחבל 'לבזבז' את הכסף שהושקע, ומתיישבים לקרוא אותו גם אם הוא לא ממש תמיד קורץ. אצלי זה קורה בעיקר עם ספרים כבדים או ארוכים (עכשיו זה קורה עם 'צומת' של פראנזן), שהשאלה מהספרייה לא עוזרת להם, אבל לרכוש אותם – בהחלט. ובכלל, יש עכשיו שבוע הספר – קפצו לפסטיבל, ותשקיעו קצת בעצמכם על הדרך.