המיית אושר עלתה מרוב האולפנים כששער הדולר זינק שלשום בצהריים והבורסה צנחה. הסומק חזר ללחיי תנועת ה"מחאה" ואגודות העיתונאים שפורסות עליה את חסותם. אחרי שהפגנות קפלן התכווצו בהדרגה פלאים וימי השיתוק הלאומי בוטלו מחוסר משתתפים, למשך כמה שעות דווקא הקואליציה הפיחה בהם רוח חיים.
התנהלותה שלשום העניקה פרס לאנרכיסטים שמפוצצים אסיפות של שרים ומציקים להם בכל פינה בעולם. המהומה הגדולה בינה לבין עצמה סיפקה להם ראיה לכאורה לעקמומיות אורחותיה. הנה, ראש הממשלה נתן לציבור להבין שיכבד את הנוהג של פרוצדורת מינוי נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים – אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה – וברגע האחרון זגזג. בגלל גוטליב, בגלל הלחץ של בן־גביר ומפלגת הציונות הדתית. בבוקר הוא הגיע לעבודה עם כוונה לכבד את הנוהג, ובצהריים נאנס ליישר קו עם יריב לוין.
כאמור, זה רק נוהג, לא חוק. הקואליציה לא זממה לשנות סדרי עולם כשביקשה לחרוג ממנו. אפשר בהחלט להבין מדוע היא התקשתה לבלוע את המועמדות של קארין אלהרר. מילא חילי טרופר, אבל אלהרר? מאז הקפאת החקיקה בערב פסח ותחילת השיחות בבית הנשיא שוררת גם כך תחושת תסכול עמוק בימין. שרים וח"כים נאלצים להתמודד עם התהייה העולה מהשטח, מדוע מחנה בגודל של 64 מנדטים נכנע לאופוזיציה שהובסה בבחירות.
ההתמודדות הזו נעשתה קשה עוד יותר כשהתברר כי השיחות בבית הנשיא תקועות ושלא מסתמן בהן הבדל אסטרטגי בין הנציגים של בני גנץ לנציגים של יאיר לפיד, רק הבדל סגנוני. שניהם מעוניינים בהמשך שלטון בג"ץ, ופועלים בהתאם. אבל שרי הקואליציה וח"כיה אינם אמורים להחניף לשטח המאוכזב, אלא לומר לו את האמת: אין היתכנות לרפורמה של לוין במתכונתה המלאה, כי אין לה רוב, לא בכנסת ולא בציבור. נתניהו נאלץ להקפיא אותה באביב אחרי שהתברר לו שלפחות ארבעה־חמישה ח"כים בליכוד לא יצביעו בעדה כמות שהיא (למשל אלה שהצביעו שלשום מאחורי הפרגוד בעד אלהרר). כל הסקרים, אפילו זה של ערוץ 14, לימדו אותו שרוב העם רוצה פשרה, לא רפורמה מלא־מלא. באיחור מה, ראש הממשלה הבין שקואליציה בכיכובה של טלי גוטליב לא תוכל לנצח את מנגנון התעמולה האדיר ממול ואת יכולת שריפת האסמים שלו, לכל היותר היא תוכל להתפשר.
האם לפחות עכשיו יבינו גם שאר מרכיבי הקואליציה? שלשום בבוקר הם עוד התעקשו על יחס של 0:2 לטובתם בוועדה לבחירת שופטים, ולעת ערב נוצחו 0:1 על ידי האופוזיציה, מקרה קלאסי של תפסת מרובה לא תפסת. אפשר להתאבל על כך מרה, אבל מוטב ללמוד לקח. לממשלת הימין נשקפות על הנייר עוד שלוש שנים וחצי של שלטון. אפשר לנצל אותן לצורכי הסתערות עם הראש אל הקיר, אבל עדיף להסתער על יעדים אחרים.
