בדף האחרון של היומן שלי מהילדות יש רשימה של חלומות שכתבתי לעצמי כשהגעתי לגיל 12. שם, בין "לקרוא את כל כתבי שייקספיר" לבין "לטוס לאמריקה", נמצאת המשימה: "לכתוב ספר". זו לא הייתה רק שורה ביומן. בשנות החטיבה והתיכון הסתובבתי עם פנקס קטן (גודל 1 של קוהינור), שעליו מדבקה עם המילים "ברוח סתיו" כשם הספר המיוחל. בכל פעם שעלתה בי מחשבה או תובנה, הייתי כותב אותה בתוכו. עד היום אני שומר את הפנקסים. הגעתי בסך הכול לחמישה. אין בהם ולו מילה אחת שראויה להתפרסם, אך הם עדיין מחזיקים את החלום: "לכתוב ספר". זה לא חלום שלי בלבד. בישראל יוצאים בכל שנה כ־8,000 כותרים חדשים, וכנראה המספר הלא־רשמי גבוה הרבה יותר. לפעמים נראה כאילו יש יותר כותבי ספרים ממי שמבקשים לקרוא אותם. אבל זה לא מונע מהכותבים להמשיך לכתוב; להמשיך לחלום שהמחשבות ושהדמיונות שלהם יהפכו לספר.
ספר הוא טקסט עם פוזה ומכאן גם סוד כוחו. קצת כמו טיסה לחו"ל. הרי בלי הבידוק והכרטוס וסרטון הבטיחות, לא היינו מבחינים בין חופשה בקפריסין לנופש על החוף של נתניה
יש הילה שעוטפת את המילה "ספר". אינספור פעמים שמעתי, עם צאת הספר הראשון, את המשפט "להוציא ספר זה כמו ללדת ילד". לא בטוח שזה היה המשפט הכי נכון לומר לי אז, בהינתן שהספר הראשון שלי עסק באובדן היריון. אבל במובן מסוים זה נכון. הוצאה של ספר מעוררת התרגשות, מחוללת תנועה בעולם. אלא שעם הזמן פחות ברור לי למה.
הרי זה לא עניין של תפוצה ושל פרסום. את זה אני יודע מהשעות שהתייבשתי מאחורי דוכנים בשבוע הספר בהמתנה דרוכה. למעשה, את המילים הללו ממש שוזפות ברגע זה יותר עיניים מאשר אלו שקראו או יקראו אי פעם את כל חמשת הספרים שלי גם יחד. זה ודאי לא עניין של כסף. 24 תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים שלא יתעשרו; וזה עבד להם: ניסיתי פעם לחשב כמה ארוויח אם אחד מספריי ינחל הצלחה מסחרית מסחררת, והגעתי למסקנה שאם אחלק את הסכום לפי שעות העבודה זה ייצא קצת פחות ממשכורת לא חוקית של בייביסיטר בת 11 באזור המרכז. בתנאי שמשאירים לה את הילדים ישנים. ואף על פי כן כולנו, בשבוע זה, חוגגים את חג הספר העברי, ולא את שבוע הטקסט או הפוסט או הציוץ העברי.
קסמו של הספר טמון בכריכה שלו. או ליתר דיוק במרחב שמפריד בין הקורא לבין הסיפור עצמו. אריך קסטנר חיבב מאוד את עמודי ההקדמה (וגם עשה בהם פלאות) ובפתיחה של "כאשר הייתי נער קטן" הוא מסביר מדוע: "הקדמה לספר היא כה חשובה וכה יפה, כמו הגינה שלפני הבית. אני מתנגד שהמבקרים יתפרצו בעד הדלת ישר לתוך הבית. זה מזיק למבקרים ולבית. גם לדלת". ספר, קובע קסטנר, הוא מרחב מוגן. הוא סוג של בית. תחשבו כמה דלתות צריך לחדור לפני שמגיעים אליו: כריכה, שער פנימי, עמודי קרדיטים והקדשות, תוכן, הקדמה, מבוא, לפעמים גם מכתבי הסכמה של רבנים או ריבועי הנצחה לזכר התורמים. בדיוק ההפך מכל טקסט אחר, בעיתונים או ברשתות, שם למדנו ממומחי הסטוריטלינג שסיפור טוב מתחיל מן האמצע. מהחלק העסיסי, המעניין, שיגרום לקורא האקראי לחדול מהדפדוף ולעצור דווקא על הטור שלך.
ספר הוא טקסט עם פוזה ומכאן גם סוד כוחו. קצת כמו טיסה לחו"ל. הרי בלי הבידוק והכרטוס וסרטון הבטיחות ונאום הפתיחה של הטייס, לא היינו מוצאים סיבה טובה דיה להבחין בין חופשה בקפריסין לנופש על החוף של נתניה. אך משעה שחומות ההגנה הללו קיימות, נוצר מאחוריהן מרחב שמתאפשר רק מאחוריהן. הן מאותתות לנו לחלוץ נעליים בכניסה ולהתמסר לעולם פנימי חדש של הקשרים ומושגים. התמסרות שכל כך חסרה בטקסטים המתבדרים ברשתות, אך היא מהות החוויה של ספר.
אני זוכר איך אבא שלי היה מכריח אותי לקרוא מהספרים הקצת כבדים של ז'ול ורן וצ'רלס דיקנס את 40 העמודים הראשונים, בידיעה שאחריהם לא אוכל כבר להפסיק. שאחלוק עם קפטן נמו את אימת המים האינסופיים, שרגליו של דיוויד קופרפילד יכאבו גם לי. לכן אנחנו חוגגים בכל שנה את הרצון לקרוא כך את נפשו של מישהו אחר; ובאיזשהו מקום חולמים שפעם מישהו יקרא כך גם אותנו.
