פעם נהגו בסניפי בני עקיבא לשיר בשבת: "אילו היה לי כוח הייתי יוצא לשוק, הייתי מכריז ואומר: שבת היום לה'". נדמה לי שהיום כבר לא שרים את השיר הזה, שתרגם מיידיש האדמו"ר החלוץ, ר' ישעיהו שפירא. אולי הוא נתפס היום כגלותי מדי, משדר חולשה: אילו היה לי אומץ, זה מה שהייתי עושה – אבל אין לי. אני מבין אחרת את השיר: אם היה לי כוח פנימי, אם הייתי מקרין עוצמה רוחנית, כל מי ששומע אותי היה מתאהב בַּשבת. עדיין אין לי העוצמה הפנימית הזו, ודבריי לא ישפיעו, אז בינתיים אני שותק, עד שאתחזק. אין כאן ייאוש, אלא אתגר; והוא מביא אותי לחשוב על עוד דברים שהייתי עושה, אילו היה לי כוח – ושאני מקווה שעוד אעשה.
אילו היה לי כוח, הייתי כותב ספר גדול. אני מאוד אוהב לכתוב, אך אני יודע שאני אדם בינוני, שכותב ספרים בינוניים. כיוון שזכיתי לחיות ליד אנשים גדולים, וכיוון שיש עיניים בראשי, אני יודע שאדם דגול כנראה כבר לא אהיה בגלגול הזה; אבל לפעמים גם אנשים רגילים מצליחים לעשות דברים גדולים. יש לא מעט מלחינים בינוניים שהצליחו לכתוב יצירת מופת אחת. הלוואי שגם אני אצליח.
אילו היה לי כוח, הייתי מצליח יותר בניסיונותיי לשדך זוגות. אני אפילו לא מדבר על חתונה; לדאבון הלב, אני כל כך לא מוצלח בזה, עד שבדרך כלל אני לא מצליח אפילו לשכנע את החתן והכלה הפוטנציאליים לצאת לדייט ראשון
אילו היה לי כוח, הייתי מצליח להשתחרר לגמרי מהרצון "להטביע חותם". אדם צריך לשאוף כל ימיו לעשות דברים גדולים, אבל לא בגלל האשליה האינפנטילית של החותם שיטביע על הנצח, אלא מסיבה אחרת לגמרי: כי מעשה גדול, בין שאנשים רבים יודעים עליו ובין שלא, בין שבני אדם זוכרים אותו ובין ששוכחים אותו בן־רגע, הוא ברק שמאיר בחטף את שָמֵינו. במעשי מופת משתקף – לרגע אחד, לא יותר – חיוכו הנצחי של א־לוהים. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
אילו היה לי כוח, הייתי מצליח לכתוב באופן חד ונחרץ, בלי להעליב אנשים. כשהייתי צעיר, לאף אחד לא היה אכפת מה כתבתי, והייתי כותב באופן הכי שנון שאני יכול. עם השנים, יותר אנשים קוראים אותי ומתייחסים לדבריי, וכמעט בכל פעם שאני כותב באופן חד מישהו נעלב, או לפחות כועס. מצד שני, אין לי עניין לכתוב באופן עמום ומעורפל, במילים שלא אומרות כלום. יש מספיק אנשים שכותבים כך, ומעט מאוד קוראים מתעניינים בדייסה התפלה שהם מפיקים. עוד לא מצאתי את הנוסחה שתאפשר לי לומר באופן נחרץ מה שאני רוצה לומר, בלי שאף אחד ייפגע או יזעם.
אילו היה לי כוח, לא הייתי נרעש כל כך מהסכסוכים הפנימיים שמסעירים אותנו בתקופה האחרונה. אני הרי יודע שהתהליכים הגדולים שקורים במדינת ישראל הם הפוכים לגמרי: שכאשר מרימים את העיניים מכותרות העיתונים, כאשר חושבים במונחים של עשורים ולא של דקות, רואים מדינה שהולכת ומתעצמת, ועם שהולך ומתגבש. אני יודע זאת בבירור, ובכל זאת קשה לי מאוד לא להיסחף ברעשי הרקע, שממררים את חיינו כאן.
באופן כללי, אילו היה לי כוח, הייתי מקשיב פחות לחדשות ויותר לישנות; הייתי עוסק פחות בביקורת הטרלול הפרוגרסיבי ויותר בשבחי המסורת ובעוצמתה.
משפחתי היא המשימה הגדולה של חיי והסיפוק הגדול של חיי, ואת זה למדתי עם השנים. למרות זאת, אני לא אוהב לכתוב על חיי המשפחה שלי, על יעל והילדים, כי החיים הפרטיים צריכים להישאר פרטיים
אילו היה לי כוח, הייתי מוצא איזון נכון בין לימוד תורה ללימודי חול. אני משקיע הרבה זמן ואנרגיה במעקב אחרי מה שקורה במדעי הרוח ובמדעי החברה, כדי לנסות להתייחס להתרחשויות הללו במבט תורני. אני מרגיש חובה לכתוב על הממשק בין תורה לחוכמה, משום שלא מספיק אנשים אחרים עושים זאת. כמו לכל דבר, גם לזה יש מחיר: לימוד חוכמת החול בא על חשבון לימוד התורה שלי. עדיין לא הצלחתי למצוא את האיזון הראוי.
אילו היה לי כוח, אולי הייתי חוזר לכתוב במרץ בפייסבוק, אף שכבר נמאס לי לגמרי מהאנרגיות השליליות שיש במדיום הזה בזמן האחרון. מצד שני, אילו היה לי כוח, אולי הייתי מפסיק לגמרי לכתוב בפייסבוק, בגלל הסיבה הזו. אילו היה לי כוח, ודאי הייתי מחליט כך או כך.
אילו היה לי כוח, הייתי מצליח לתת עצות טובות יותר לאנשים שנועצים בי. ואילו להם היה כוח, הם היו זוכרים להתקשר אליי ולעדכן כשהבעיה נפתרה, ולא להותיר אותי דואג.
אילו היה לי כוח, הייתי מצליח יותר בניסיונותיי לשדך זוגות. אני אפילו לא מדבר על חתונה; לדאבון הלב, אני כל כך לא מוצלח בזה, עד שבדרך כלל אני לא מצליח אפילו לשכנע את החתן והכלה הפוטנציאליים לצאת לדייט ראשון.
אילו היה לי כוח, הייתי מצליח לחוש את העוצמה שיש בהגותו של הרב קוק. מבחינתי, כתבי הרב קוק הם כמו ג'אז: אני רואה שיש אנשים שזה מחיה אותם, ואני שמח בשבילם שיש בעולם דבר כזה; אני עצמי שומע כל תו, אבל התווים לא מתחברים אצלי למנגינה.
על הדרך, אילו היה לי כוח, אולי גם הייתי אוהב ג'אז.
אילו היה לי כוח, הייתי עולה להר הבית. פעם שאלתי את מורי ורבי, הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, האם לדעתו מותר מבחינה הלכתית לעלות להר. הוא השיב שלדעתו מותר לעלות למקומות מסוימים. שאלתי אותו למה, אם כך, הוא עצמו אינו עולה. הרב השיב לי בפסוק מספר תהילים: "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קודשו? נקי כפיים ובר לבב"; והוסיף: "עדיין לא הגעתי למדרגה הזו". אני לא בטוח שבאמת צריך להגיע לכזו מעלה של שלמות רוחנית כדי לעלות להר הבית, אבל מבחינה רגשית אני בינתיים לא מסוגל לעשות דבר שמורי ורבי לא ראה עצמו ראוי לו. חלק מתמונות התיירוּת שאנשים מצלמים בהר הבית – סלפי משועשע וצחקני עם השכינה, במקום שחז"ל אסרו להכניס אליו אפילו תיק – לא עושות לי חשק להצטרף לחגיגה. אני מבין שכולם מתכוונים לטובה, להרים את קרן ישראל בעמים; ואף על פי כן, קשה לי לראות תמונות כאלו. אולי בכל זאת יום אחד אעלה, בלי טלפון.
אילו היה לי כוח, הייתי מגיע קודם כול להישג רוחני בסיסי יותר: הייתי מתפלל בכוונה שלמה את כל תפילת שמונה עשרה, מהמילה הראשונה ועד למילה האחרונה. נער הייתי וגם זקנתי, ואני עדיין מתקשה בזה.
אילו היה לי כוח, הייתי מעניק לתלמידיי מה שמוריי ורבותיי ידעו לתת לי. זכיתי למורים שקנו את הערצתנו בעצם אישיותם; למורים שבזכותם גילינו מה פירוש "ומורא רבך כמורא שמיים", אף שסלדו מכל גילוי של הערצה; למורים שלא הסתפקו בשאיפה שתלמידיהם "יממשו את עצמם", ושבזכותם למדנו שמימוש עצמי זה לחלשים. המורים שלי ידעו לפתוח לפניי אופקים שלא הכרתי, ולקחת אותי למקומות רוחניים שלא העליתי על דעתי את קיומם. הלוואי שגם אני הייתי יכול להעניק שמץ מזה לתלמידיי.
אילו היה לי כוח, הייתי גם מצליח לשמור על קשר עם תלמידיי ותלמידותיי. תמיד אמרתי לעצמי שהתלמידים הם שצריכים ליזום את הקשר הזה לאורך השנים, כי כשהרב מתקשר לתלמיד זה יכול להיות מעיק. אני מניח שכדרכו של עולם יש גם דברים אחרים שהסיחו את דעתי. ובינתיים גם לתלמידים יש חיים, וגם הם עסוקים בשלהם. אני מתגעגע לתלמידיי, והלוואי שהייתי מצליח לשמור איתם על קשר גם אחרי שהם ממשיכים הלאה.
אילו היה לי כוח, הייתי כותב יותר על המשפחה שלי. משפחתי היא המשימה הגדולה של חיי, ואת זה ידעתי מהיום שהתחתנתי; והיא גם הסיפוק הגדול של חיי, ואת זה למדתי עם השנים. למרות זאת, אני לא אוהב לכתוב על חיי המשפחה שלי, על יעל והילדים, כי החיים הפרטיים צריכים להישאר פרטיים. מספרים על "הגדול ממינסק", ר' ירוחם ליב פרלמן, שפעם השתתף בחתונה, וראה שמתחת לחופה החתן והכלה מתנשקים בהתלהבות. הרב עזב מיד את המקום. המחותנים רצו אחריו, ואמרו לו: אבל הם נשואים, ומותרים זה בזה! השיב להם הגדול ממינסק: הכול טוב ויפה, אבל זִכרו את הפסוק האחרון בספר דברים; "לעיני כל ישראל" הוא סוף התורה. זה נכון לא רק לאינטימיות שבין איש לאשתו, אלא גם ליחסים הפרטיים שבין הורים לילדיהם. אם כותב נוהג לשתף אחרים בשיחות פרטיות עם ילדיו, אז בפעם הבאה שהילדה שואלת אותו משהו, מיד תחלוף בירכתי מוחו המחשבה איך הדיאלוג הזה ייראה בפייסבוק. מצד שני, איך אפשר לא לכתוב על הדבר הכי חשוב בעולם? עדיין לא הצלחתי למצוא פתרון למתח הזה.
אילו היה לי כוח, הייתי כותב יותר על אבא ועל הרב, זיכרונם לברכה. לעת עתה, אני עדיין מתגעגע אליהם במידה שמקשה עליי לכתוב עליהם יותר.
השבוע מלאו לי חמישים, ולכל אלו עדיין לא היה לי די כוח. אני מקווה שעוד יהיה.
motzash.navon@gmail.com
