האמת? לא אכפת לנו. לא אכפת לנו אם זו טלי גוטליב או ראש הממשלה בעצמו. לא משנה לנו אם זה מותר חוקית כי יש סעיף שהאופוזיציה פספסה, או כי לקואליציה מותר למשול בלי לבקש רשות. לא אכפת לנו מה הסיבה, כי אין תירוץ טוב למהומת הגיהינום שהתרחשה בכנסת ביום רביעי.
בשורה התחתונה אנחנו רואים על המרקע את האנשים שהצבענו עבורם, שהגַנּו על עמדותיהם, והם צווחים ומתחמנים ומתמקחים ומביכים את עצמם ואותנו. אנחנו כבר לא נעים באי נוחות מול המרקע, אלא מעבירים ערוץ בזעם. בנטפליקס יודעים לעשות את זה טוב יותר, אז אם כבר נקלענו לסאטירה פוליטית בסגנון ויפ או פולישוק, עדיף לחזור לגרסת המקור, עם שחקנים חינניים יותר.
אנחנו מסתכלים עליכם ומנסים להבין: מי קהל היעד של השטיקים והטריקים, של הצווחות והעקיצות? לא, זה לא שיש לנו מילה טובה לומר על האופוזיציה. שבענו לא פחות ממשחקי ליברמן, מצביעוּת לפיד ומזגזוגי גנץ – רוצים או לא רוצים שיחות פשרה, מסוגלים להכיר בתוצאות הבחירות או מתכוונים להפעיל שרירים על כל צעד ושעל עד להתמוטטות האמון בכל יושבי המליאה. אלא שעכשיו אנחנו מדברים אליכם, נבחרינו מימין. אלה ששמנו את הפתק עבורם, ובכל זאת כבר חודשים רבים הם מתעקשים לזרוק אותנו מהבית, ולהפוך הרבה יותר מדי מיושבי המחנה הלאומי להומלסים פוליטיים.
איך זה קרה לכם? אולי משום שממשלת השינוי, על משחקי הכיסאות שלה, כמו נתנה לכם אישור להשתולל. כאילו קיבלתם כרטיס כניסה לבופה זללני בנוסח "אכול כפי יכולתך לפני ששוב יחליפו אותך"
כן, רצינו שתנצחו בבחירות. הגיע לכם. אחרי הקמת ממשלת השינוי נדרש צדק היסטורי שיעשה סדר בדברים: מצביעים ימין, מקבלים ימין. הממשלה ההיא נולדה בחטא ובבוז לבוחר ולנבחר – הבוחר בימינה, והנבחר בנט שעמד בראש ממשלתו של לפיד, שהשתמש בו וזרק.
אבל יותר משרצינו שננצח, שאתם תנצחו, רצינו שתנהיגו. שתהיו מודל. אנחנו, שבניגוד למוחים נגדכם דווקא יודעים שאתם נאמנים למדינה; אנחנו שמאמינים במאבק שלכם למיתון מהפכת אהרן ברק, וחוששים דווקא מהפגיעה שלה בדמוקרטיה; אנחנו שלא פוטרים כל סעיף ברפורמה כאילו נולד ממניעים אישיים של ראש ממשלה נשפט, אלא חיים את הצורך בשינוי מהותי בעילת הסבירות, בכוחם של היועמ"שים, בהרכב השופטים; דווקא אנחנו מביטים בכם נבוכים. יודעים מה? אפילו כועסים.
רגע מוחמץ
אנחנו מסתכלים עליכם, רואים אתכם צועקים "לא ניכנע", "לא נתקפל", "לא נציית לתכתיבים". ואנחנו נאנחים. אולי לא יצא לכם לשים לב, אולי אתם כל כך בתוך העסק הזה עד שהחמצתם עניין חשוב: רוב העם – ובכלל זה רוב המצביעים שלכם – בכלל לא מבין מה קרה השבוע, על מה הצבעתם ולמי; מה גוטליב רוצה, על מה נתניהו כעס, מה ניסה ליברמן להשיג, ולמה מדברים כל כך הרבה על דרעי. הציבור לא ראה השבוע את נבחריו נלחמים על האינטרסים שלו, ולא נותר עם טעם מתוק של ילד שהוריו מפנקים אותו במטעמים. להפך. הבוחרים נשארו עם הד הצעקות והמריבות, ועם תסכול מורט שערות נוכח חוסר תיאום פנים־קואליציוני ידוע מראש, שעה שמפלגות השלטון שוב הגיעו לרגע האמת לא מוכנות ולא מתואמות, ויצרו ברדק שלם.
איך זה קרה לנו? איך זה קרה לכם? אולי משום שהפסיק להיות אכפת לכם. ממשלת השינוי, על משחקי הכיסאות שלה, כמו נתנה לכם אישור להשתולל. כאילו קיבלתם כרטיס כניסה לבופה זללני בנוסח "אכול כפי יכולתך לפני ששוב יחליפו אותך". ואיכשהו נדמה לכם שזה עובד. אולי יש לכם איזו מעטפת אוהדים שדואגת לכם לתהודת כפיים סוערות על כל "נראה להם מה זה", ומאמינה שהכבוד העצמי שלנו כמחנה דורש משילות, ומשילות עוברת דרך פרצופים חמוצים של המחנה היריב. אבל האמת היא שכבר ב־2017 היה טעם לפגם בנאום החמוצים של נתניהו. זו הייתה מעין נקודת ציון בהידרדרות השיח שחדרה עד לחלונות הגבוהים; בהחמצת היין המשובח של הרעיון הלאומי. החמצת ההזדמנות להנהיג, לא רק להיבחר, לא רק למשול.
הנהגה שבטוחה בעצמה לא נדרשת לשיח רשתות חברתיות, וגם לא למטאפורות שמבזות חצי מהעם. היא יכולה להשאיר את זה לדוברים, לפובליציסטים ציניים, לשפת הרחוב. היא עצמה נדרשת לשוב למקורותיה, להדר הבית"רי שהיה חלק מעקרונות הבסיס של הציונות הז'בוטינסקאית. נכון, הרחובות לא ממש מזמינים שיח מתון ומחבר. הרשתות החברתיות ודאי שלא. קצוות מפוצלים בחסות ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק מובילים מרי, מתעקשים למחוק את החצי שלכם. אבל אתם יודעים מה? ראש הממשלה הראשון מהימין התמודד עם קשיים לא פחותים. הוא ספג בוז ורפש ודחייה שלא נופלים מאלה שסופג נתניהו כבר למעלה משני עשורים. הוא גם ידע להחזיר היטב, להשחיז לשון, לפרק טיעוני סרק לחלקיקים קטנטנים. ובכל זאת הוא הכניס ללקסיקון של מדינת ישראל נאומים בנויים לתלפיות, ולא כינויי גנאי.
לא הייתה שמחה גדולה בתום ההצבעה בכנסת השבוע. השנים האחרונות לימדו אותנו לא למהר לקבוע מי הרוויח ומי הפסיד. בקלות רבה כל כך ובמהירות גדולה כל כך, ניצחונות פוליטיים נקודתיים התגלו כנקודת מהפך לטובת המחנה היריב. והאמת, בג'ונגל הפוליטי הנוכחי כבר קשה אפילו לנו הבוחרים להבין באיזה מחנה אנחנו היום, ולטובת מי נבחרינו פועלים.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
