השבוע ספוטיפיי הקפיץ לי בהצעות את ההופעה 97. ההופעה 97! שנים שלא שמעתי את ההופעה 97 מרישא ועד גמירא ואני בכוונה מדגיש את זה כי בישיבה זה היה אחד האלבומים הכי אהובים עלינו. ובזמנו, גם מי שלא נמנה ממעריצי שלמה ארצי האדוקים היה מוצא בהופעה 97 רגעי נחת והנאה רבים כי ההופעה 97 הוא אלבום הופעה מושלם. מיד לחצתי פליי בספוטיפיי וכיביתי את האפשרות של ההשמעה האקראית, ונתתי לאלבום להתנגן בסדר השירים המקורי וככה נשאבתי במנהרת הזמן אחורה אל ימי הישיבה.
נזכרתי איך היינו שרים את שירי האלבום הזה ומחקים את הצרידות של שלמה ומדקלמים את המשפטים שהוא אומר בין השירים ותוך כדי ההופעה כמו ״אריה וולניץ מנגן בס הוא השמאלי שלי״ או ״עדי נגן לה איזה סולו קטן״ או ״ספיבק תן לנו חושך מצרים כזה כללי, כולל אני, כולל אני בפולואים, האם אפשר להדליק שמש מעליי? שמש אפשר?״ או ״אני אשיר לכם את השיר הזה שמתחיל ככה״ או ״רגע אז מה, מחר נהיה עייפים או צמאים?״
ותוך כדי שאני שר ומדלקם במכונית את ההופעה 97 נזכרתי באגדה מוזרה שהסתובבה פעם בעולם הישיבות וסיפרה על חיים, בחור ישיבה שהיה ממש ״יחיד מומחה״ בשירי שלמה ארצי ושלט בהם ישר והפוך, ומתוך שינה. וכל השירים היו מסודרים אצלו בראש לפי שנים. והוא צפה בכל הראיונות שאי פעם נעשו עם שלמה ארצי וקרא את כל הכתבות עליו ואיתו וזכר הכול. ולמרות כל האובססיה הזו, חיים מעולם לא היה בהופעה של שלמה ולא ראה אותו אף פעם. עד שיום אחד, בבין הזמנים, חיים יצא בשעת בוקר מוקדמת לריצה קלה בפארק הירקון. ואז, כמו באגדה וללא כל התראה מוקדמת הוא ראה לפתע את שלמה ארצי רוכב מולו על אופניים. הוא ולא מלאך הוא ולא שרף הוא ולא רוח הקודש. שלמה ארצי בכבודו ובעצמו.
חיים לא ידע את נפשו מרוב התרגשות וכמעט שנעתקה נשמתו אבל הוא ידע שצ׳אנס כזה לא יחזור. וחיים סימן לשלמה ככה עם היד, ושלמה עצר ושאל, הכול בסדר? וחיים אמר לו, כן! שלמה אתה לא מבין! אני, אני, אני… כבר שנים שומע אותך וקראתי את כל הראיונות איתך וכולי וכולי! ושלמה חייך במבוכה ואמר לו, יפה מצידך. וחיים המשיך ואמר, אני מכיר הכול. באמת הכול. ושלמה היה עדיין נבוך ואמר לחיים, תקשיב, אני בסך הכול פועל של מוזיקה, אני בנאדם שכותב שירים ושר אותם. לא יותר מזה. אני עובד בלהיות זמר. וחיים – שבינתיים תפס ביטחון – אמר לשלמה, תבחן אותי! בחייאת שלמה! אני באמת מכיר הכול! ושלמה פתאום צחק נורא מהחיים ההזוי הזה, ובכל זאת החליט לזרום איתו וזרק לו כמה התחלות של שירים וחיים השלים אותם כמו מכונת ירייה. ושלמה התרגש קצת ושאל, איך קוראים לך? וחיים ענה. ואז שלמה הניח לו יד על הכתף ואמר לו, חיים, אתה יודע איזו שורה אני הכי אוהב בשיר שלי? וחיים העביר בראש את כל הראיונות ולא זכר, ושלמה – שכנראה רצה כבר להמשיך ברכיבה שלו – אמר לחיים, השורה שאני הכי אוהב בשיר שלי, לא אני כתבתי בכלל. כתב אותה המשורר נתן יונתן והיא הולכת ככה: ״לא עופות מרום אנחנו, ואל גובה השמיים, גם אתם, גם אנוכי לא נגיע כנראה״.
וחיים שתק ושלמה שתק ואז שאל, חיים, מה החלום שלך? וחיים אמר לו, החלום שלי שתשיר בחתונה שלי שיר. ושלמה אמר, הו, אתה מתחתן! וחיים אמר, כן, עוד חודש וחצי. ושלמה שאל, ואיך קוראים לה לארוסתך? וחיים אמר, קוראים לה שרה. ושלמה חייך והסתכל על חיים בעיניים ושאל אותו, ואתה אוהב אותה את שרה? וחיים הנהן. ושלמה המשיך לשאול, ואתה אומר לה שאתה אוהב אותה? וחיים שוב הנהן ושלמה המשיך, כל יום תגיד לה שאתה אוהב אותה, בסדר? וחיים הנהן ושלמה שאל תאריך מדויק וכתובת והבטיח לבוא.
חודש וחצי חיים תהה אם המפגש הזה היה או שמא רק חלום. אבל אז, בסוף החתונה של חיים ושרה, כשהלמצרים כבר התחילו לקפל שולחנות והתזמורת ניגנה שירי זיץ שקטים כאלה, נכנס לאולם בשקט יהודי עם ג׳ינס וחולצה שחורה, שיער אפור ומשקפי שמש, ניגש לחיים, חיבק אותו ואז לקח את המיקרופון, שר לו שיר אחד והלך.
