על מילות הפסוק "בן פורת יוסף" מביא רש"י את דברי המדרש, "בן פורת – בן חן". בעיני רוחי אני קורא את הפסוק הזה ברצף אותיות היוצרות את המילה "בחנן". חנן הוא בן פורת, בנו של יוסף, ובחנן מאירה דרכו של משיח בן יוסף.
הספר "לעץ אחד" עוסק בציר היחס בין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ובסוד הרכבתם ופעולתם יחד, בזה אחר זה או אולי זה משולב בזה. בעוד משיח בן יוסף זוהה עם התנועה הציונית על שלל מעשיה ומרכיביה, משיח בן דוד מזוהה עם הופעת הקודש ועם החתירה לבניית בית המקדש וחזרת הנבואה.
כל אלו נשענים על שורה עתיקה המופיעה בסידורי הספרדים והמקובלים בברכת "בונה ירושלים": "כאן יתפלל על משיח בן יוסף שיחיה ולא יהרג על ידי ארמילוס הרשע". מיהו ארמילוס זה ומדוע הוא מאיים כל כך על משיח בן יוסף? לעצמי פירשתי שארמילוס הוא לשון זכר של אלמנה בארמית, כלומר אלמן. ממילא התפילה שיש להתפלל היא שמשיח בן יוסף לא יהיה אלמן. כלומר שיממש את חיבורו עם משיח בן דוד, כאשר יחד הם מביאים את מלכות ישראל השלמה.
שלושה שערים לספר. שער ראשון, "עוד יוסף חי", כי לא ייהרג משיח בן יוסף. בשער זה מובא הפולמוס בין הרב שלמה אבינר לחנן, בעקבות מאמר שכתב הרב אבינר בעלון מושב קשת והתפרסם בהרחבה בביטאון "נקודה". כדרכו של פולמוס, מי שלא נכח בזמן אמת יכול רק לשער את העוצמות הנלוות, אך גם להתרשם מהכבוד וההערכה ההדדית שבהן נוהל הפולמוס. גם בחלוף השנים, הרלוונטיות של הטיעונים עודנה נוכחת. האם הפרויקט הציוני תם? האם יבש מקור היניקה של התנועה הציונית והיא הופכת לשנאה עצמית? האם החלפנו את האורות הרוחניים בגוש (אמונים) החומרי העסוק בעיקר בעשייה, ללא העמקה באורות עצמם?
חנן נאבק כאן על עמדתו ועל החיבור לציונות החילונית. תוך ביאור עמוק בדבר מהותו של משיח בן יוסף, הוא מדגיש את העיקר: משיח בן דוד לא בא להחליף ואפילו לא להמשיך את משיח בן יוסף, אלא לכלול אותו בתוכו. משום כך, כל צמצום או הכרזה על מותו של משיח בן יוסף מהווים פגיעה במשיח בן דוד עצמו. בעיניי חנן נאבק לא רק על הרעיון אלא גם על האנשים, שאותם אהב כל כך והיה מחובר אליהם בנימי נפשו; אהוביה וכל הטבנקינים מעין־חרוד, רחל המשוררת, לאה גולדברג ונעמי שמר. את החיבורים הללו הוא יצק שנים אחר כך לעלוני "מעט מן האור", המחברים קודש ושירת חול, ואף דורשים על שירת החול מדרש־שיר שחושף מתוכם פניני רוח ונפש עלומים. כמה חסרים היום גיליונות מהסוג הזה.
כדרכו של פולמוס המופיע שנים לאחר שהתרחש בפועל, משהו מן המתח כבר איננו. אך דווקא המרחק והמאורעות שהתרחשו מאז מאפשרים התבוננות בהירה בטענות עצמן, ודומה שבסופו של דבר הפער אינו כה גדול.
מים חיים מירושלים
השער השני עוסק בנבואות אחרית הימים בספר זכריה, והוא מבוסס על סדרת שיעורים שניתנו במכון מאיר בירושלים. עוד עומדת מול עיניי דמותו של חנן בשיעור תנ"ך ששמענו מפיו ביום ירושלים בבית אורות. לרגע או לשיעור אחד התלכדו הזמן – כ"ח באייר; המקום – בית אורות, שבו נפל מפקדו הנערץ גיורא אשכנזי; והנפש – נפשו הפיוטית של חנן, לשיעור שלא אשכח לעולם. באותם ימים שר החוץ של רוסיה, אחד ושמו בסמרטניך, הפעיל לחץ על ישראל בענייני ירושלים. חנן הזכיר אותו, ולפתע החל מרים את קולו: 'בָּזָה… לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן… עַל מִי הֲרִימוֹתָה קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל". וכך את כל הפרק בישעיהו שבו הנביא מרעים בקולו על סנחריב מלך אשור, הרעים חנן על אותו בסמרטניך. התנ"ך חי מפיו בצורה מלאה וממשית.
ברצף השיעורים בשער השני מפליא חנן ביכולת הלימוד המופלאה שלו את פרקי התנ"ך, הקמים חיים לנגד עינינו דרך עיניו שלו. אמנם השער מתחיל בסוג של אזהרה המבוססת על דברי הרמב"ם, שבענייני הגאולה לא נדע איך יהיו עד שיהיו, אך מיד משמיע לנו חנן את הקריאה: "הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת". הוא עורך הבחנה חשובה בין כללי הדברים, שאותם שומה עלינו להביט ולראות מבעד לפסוקים, ובין היישומים שאכן עלולים להשתנות.
במבט נפלא סוקר חנן את שלושת המקומות שבהם מתוארת יציאת מים חיים מירושלים – בזכריה, ביחזקאל וביואל – וטווה מהם משנה שלמה של תיקון עולם בכל הממדים, בהתאם למים שיוצאים מירושלים ולכיוונים שאליהם הם זורמים. זהו ביאור נפלא החורז פרקים עמומים בנביא לכלל פרק אחד שלם ומרתק.
עוד בשער הזה שיעורים על רחל אמנו ועל רצח רבין, עיסוק נרחב במאמרו של הרב קוק "המספד בירושלים", ופריסת משנתו בדבר היחס בין משיח בן דוד למשיח בן יוסף וחיבורם. בשער הזה עולה תפיסתו של חנן בצורה בהירה ושלמה, כאשר ברקע עומדים המשל והנמשל של סוד ההרכבה. כפי שמרכיבים את הכנה עם הרוכב עד להפיכתם לעץ אורגני אחד, כך משרטט חנן את אופן ההרכבה וההתכללות של משיח בן יוסף בתוך משיח בן דוד, עד הפיכתם לאילן אחד. וגם כאן – לא בִּמקום, לא תחליף, אלא המשך והכלה. בדיוק כמו ההסבר שדוד לא רצה להיות במקום שאול או תחליף לשאול, אלא להתכלל בתוכו כחתנו וכאהוב ליבו של יונתן בנו, ובכך להמשיך את שאול וליצור את המלכות המאוחדת.
השער השלישי כולל שיעורים במשנת הגאולה של הרמח"ל, אשר ניתנו במסגרת המכון להכשרת מורים של מכללת הרצוג. "אוהב טהר לב" הוא הכינוי שניתן לספרו של חנן המכיל את שיעוריו על "מסילת ישרים", חיבורו המפורסם של רמח"ל. אכן, אותה אהבה ואותה טהרת לב הביאו את חנן לעסוק בעומק במשנת הגאולה של רמח"ל, במיוחד כפי שהיא מוארת באיגרות הארוכות שכתב אל רבו, רבי ישעיהו בסן, ובספר "קנאת ה' צבאות", שבו מבאר הרמח"ל היטב את עניינו של משיח בן יוסף. גם כאן מתרחבים שיעוריו של חנן ממאמרי הרמח"ל לעיסוק בתורת הגאון מווילנה בספר "קול התור", ממנו אל הרב קוק, ועד לחלוצי דורנו המביאים את בשורת הגאולה גם מתוך צרעת־גאולה מורכבת. חנן מעורה כולו בדברים עצמם, ובכל משפט שזורה אישיותו שלו, המבקשת חיבורים ושואפת להחיות את משיח בן יוסף בתוך משיח בן דוד – בענווה, באהבה וברגש גדול.
לכל השערים מצורפים נספחים רבים המעשירים מאוד את חוויית הלימוד. המקורות שחנן מתייחס אליהם מובאים במלואם, וניתנות אף השלמות והוספות ממקורות רבים אחרים, באופן שפורס היטב את נושא הספר ממגוון מקורות והתייחסויות.
חברותא בין אוהבים
את הספר ערך ביד אמן רגישה יהודה עציון, אשר נקרא למשימה הזו על ידי רחל פורת, רעייתו של חנן, ובני המשפחה, שהפקידו בידיו האמונות את מכלול החומרים. הספר מלווה לכל אורכו בהערות רבות מאת העורך. בתחילה ריבוי ההערות הכביד עלי את שטף הקריאה, אך תוך כדי לימוד הבנתי לאן נכנסתי. נפש העורך קשורה בנפשו של חנן, והוא מבקש כל העת את הלימוד המשותף איתו, לימוד שכה חסר לו. בשלב מסוים הבנתי שלא בהערות מדובר כאן אלא בחברותא, חברותא בין חנן ליהודה. חנן אומר משהו בשיעור ויהודה מגיב לו בהערה, מוסיף, מסביר לְמה לדעתו התכוון חנן, מדי פעם שואל, שוב מפנה מקום לשיעור ושוב מעיר. והנה משמיע לנו יהודה איזו קריאת ביניים שנשמעה בשיעור מאחד הלומדים, או אזהרה מן הפיחות ההכרחי במעבר מתורה שבעל פה לתורה שבכתב. הקורא־הלומד מבין שהוא נקלע כאן לשיח בין אוהבים, ופרידתו של האחד מהעולם הזה רק מגבירה את הלימוד ומחזקת את הגעגוע.
שיא הקשר בין העורך למחבר בא לידי ביטוי במאמר שכתב יהודה בנספח לשער השני, "על מה ולמה גיא בן אצל". שם הוא הולך רכיל מגלה סוד, את סודו של גיא בן אצל, שמו הספרותי הנעלם של חנן פורת. הדברים ידועים וכבר התפרסמו בעבר, ובכל זאת הם מעוררים התרגשות ותחושת פלא השמורה לכל מי שעומד בפני סוד חיים שהיה מוסתר שנים רבות, והנה הוא מתגלה לפנינו.
הציטוטים מן המקורות לאורך הספר באים בגופן בצבע כחול. דבר לא מקובל בספרי עיון מן הסוג הזה, אלא יותר בספרים אלבומיים. יש בצבעוניות הזו משהו תמים, כמעט ילדי, תמימות שמזכירה לנו את חנן ואת תמימותו העמוקה, הסוחפת, העמוקה והפשוטה. ההחלטה הגרפית הזו גורמת לכך שהדפדוף בספר יוצר מין תחושת כחול־לבן, כאילו דגל ישראל מתנפנף לך מול העיניים, והצבעים מתחברים עם הדפים, האותיות והמשפטים, כאומרים בעצמם את מה שאמר חנן כמה חודשים לפני פטירתו, בטקס קבלת פרס ציון: "כי יש יום בו יונף אל על דגלנו, ויעטוף כטלית אומה נאספת אל צור לבבה, לבן ותכלת דגלה, כלבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר, ועליו רבבות פנים ושמות – ודגלו עלי אהבה".
