בחירתה של חברת הכנסת קרין אלהרר ("יש עתיד") לנציגת הכנסת בוועדה למינוי שופטים מעידה שוב על היעדר היכולת של קואליציית הימין למשול, ועל חולשתם של נבחרי ציבור מהימין אל מול האופוזיציה ומוקדי הכח הלא-נבחרים (מערכת המשפט, התקשורת, ארגונים חברתיים, האקדמיה, וחברות עסקיות).
למרות שהממשלה עצרה בחריקת בלמים את אישור הרפורמה המשפטית, ולמרות שיחות בלתי-נגמרות בבית-הנשיא – המתנהלות במחשכים ללא שום ביקורת ציבורית – ולמרות שעד כה לא הושגה אפילו הסכמה אחת מצד האופוזיציה להתקדם ברפורמה, ניכר שהקואליציה ממשיכה להעניק ויתורים ונסיגות לאופוזיציה, בהיעדר תמורה.
היוצרות התבלבלו. קואליציה הומוגנית של 64 מנדטים שנשלחה בריש גלי לקדם את הרפורמה המשפטית על-ידי מצביעיה (שנה בלבד לאחר כהונת ממשלת שמאל), מתנהלת כאילו היא הייתה האופוזיציה, וההיפך. במקום להוביל, הקואליציה מובלת. מנגד, האופוזיציה, למרות שהפסידה בבחירות, מיטיבה להשתמש במוקדי הכח החיצוניים במשק ובחברה על-מנת לקדם את סדר-היום שלה. בניגוד לתזה המדינית של נתניהו, של שלום מתוך עוצמה, ראש הממשלה פועל במישור הפוליטי לפי תזה של שלום מתוך חולשה. וכפי שההיסטוריה הראתה לא-פעם, גם "השלום" שמחנה הימין מקבל מתברר כהפסד מוחלט.
בכך מוכחת פעם נוספת הטענה כי מהפך 1977 מעולם לא מומש במלואו. לא זאת, אף זאת – הרצון של הימין למצוא חן בעיני האליטות ולהראות כי הוא "נחמד" לאחר עליית ממשל בגין לשלטון, הוביל באופן אירוני ואבסורדי להעצמת הסמכויות והכוח למערכת המשפט ולפקידות על-ידי בגין. מה שאנו רואים היום הוא המשך הג'נטלמניות המאוסה והפתטית של הימין, וכל זאת בזמן שהשמאל ממשיך לדרוס – בין אם בשלטון הרשמי ובין אם בשלטון הצללים.
כמו בגין, גם נתניהו העניק בעבר לא פעם כי למערכת המשפט הילה של "קודש הקודשים" שאין לגעת בו. הוא אף התגאה כי הוא "בלם" ניסיונות להחלשת מערכת המשפט (ובכך להחזרת האיזון ליחסים שבין שלוש הרשויות). וכך, המצב הנוכחי – שבו מצד אחד אין רפורמה משפטית, ומצד שני נמשכות השיחות הריקות מתוכן בבית הנשיא – מתאים בדיוק לנתניהו, שכן הוא מרוויח מכל הכיוונים. מצד אחד הוא משאיר את הרפורמה על "אש קטנה" ובכך מעניק אופק ותקווה למצביעיו, ומרצה אותם. מצד שני, הוא נהנה מהמשך היציבות הפנימית במדינה, לצד הפלירטוט שלו עם ממשל ביידן. לא ייפלא, אפוא, אם נתניהו בעצמו הצביע לאלהרר או פשוט רתם חלק מסיעתו כדי לוודא שהיא תיבחר.
בקרב חוגים מסוימים במחנה הימין, עולה התיאוריה לפיה במהלך שלו, נתניהו קיווה למשוך חודש נוסף של דיונים בבית הנשיא (עד לבחירת מועמד נוסף מהכנסת לוועדה לבחירת שופטים) כדי להוכיח כי האופוזיציה אשמה בפיצוץ השיחות העתידי בשיחות בבית הנשיא, מה שיאפשר לו לקדם חקיקת בזק חד-צדדית של שלושה סעיפים מתוך הרפורמה המשפטית: צמצום עילת הסבירות, חוק היועמ"שים, ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. במצב כזה, כך גורסת התיאוריה, נתניהו והימין לא יגלו התנגדות ציבורית ותקשורתית משמעותית והכל יעבור בשלום יחסי.
אלא שתיאוריה לחוד, ומציאות לחוד. ראשית, באקלים התקשורתי הקיים במדינה, בה רוב כלי התקשורת (המשמעותיים) מזוהים עם מחנה השמאל, הרי שערוצי החדשות ממילא יתייגו את מחנה הימין כמי שהכשיל את השיחות – ולא משנה המציאות. די להסתכל באופן הסיקור, בפרשנויות ובניתוחים העוינים של כלי התקשורת השונים בכל הנוגע לרפורמה המשפטית.
שנית, אין שום יסוד להניח כי נתניהו מתכוון להעביר חלק מהרפורמה באופן חד-צצדי. ראש הממשלה כבר הצהיר לא פעם – בעיקר בראיונות לתקשורת הבין-לאומית (ולא בכדי) – כי הוא מתכוון לנסות להעביר את הרפורמה בהסכמה רחבה. גם כשנלחץ שוב ושוב האם יעביר את הרפורמה במקרה שבו לא תושג הסכמה, הוא התחמק פעם אחר פעם.
אם נתניהו היה חושב שנכון להעביר את הרפורמה באופן חד-צדדי, הרי שהוא היה פועל כך מזמן. אך נתניהו מבין היטב שכדי להתקבל בבית הלבן, וכדי להתקדם עם הסכם השלום עם סעודיה (שלא לדבר על הכנות לתקיפה באיראן), הוא חייב להעביר את הרפורמה בהסכמה מלאה, גם אם הדבר אומר שרק חלק מהרפורמה תעבור, ושגם החלקים שיעברו יהיו שונים בתכלית מהמהות, מה שירוקן את החוקים מתוכן ממילא.
אם לא תושג הסכמה, קשה להניח שנתניהו יסתכן שוב בערעור היציבות הפנימית ובניסיון שלו לשקם את יחסיו עם ממשל ביידן. כך שהאפשרות הסבירה יותר היא שנתניהו ינסה למסמס את הרפורמה באופן כללי, באי-אלו אמתלות ותירוצים (כפי שעשה במשך כל הקדנציות שלו כראש ממשלה).
על נתניהו ועל כלל נבחרי הציבור בימין להבין כי הם נבחרו לקדם ולהעביר את הרפורמה המשפטית. ציבור שלם, הגם אם הוא שקט כעת, מצפה לכך בכיליון עיניים. הציבור הזה מאס בכך שקבוצות לא-נבחרות קובעות ומעצבות את אופי המדינה, את חוקיה ומנהגיה ללא שום אחריות. הציבור הזה מאס בכך שהמונח "הכרעת הרוב" הפך לאסקופה נדרסת ורוקן מתוכן.
אותו ציבור מוכן ושואף להגיע לפשרה. הוא מבין שלצד השני יש טענות (הגם שרובן נובעות מפרנויה לא מוסברת ולא-רציונלית, וחלקן הגדול אף לא קשורות בכלל לסעיפי הרפורמה) שמצריכות התייחסות וליבון. הוא בעד דיונים ושיחות כדי להגיע למשותף הרחב ביותר. הוא גם מבין שיש עוד תחומים משמעותיים וחשובים שהממשלה חייבת להתמקד ולעסוק בהם – בביטחון, בביטחון הפנים, בכלכלה ועוד.
מצד שני, הציבור מבין את ההבדל בין פשרה לבין כניעה. בין משא ומתן עם קלפי מיקוח של 64 מנדטים וחוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים שמוכן בתוך דקות להגיע לקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת; לבין תלותיות בכל הינד עפעף של האופוזיציה ואיומים בהפגנות.
הגיע הזמן שנבחרי הציבור של הימין יעניקו סוף-סוף תחושת שייכות לציבור העצום הזה במדינת ישראל, יעמדו בגו זקוף, ויתחילו למשול.
