בשנת 2003 יצא לאקרנים "ערפל המלחמה", סרט תיעודי על רוברט מקנמרה, שהיה מזכיר ההגנה האמריקני בשנות השישים והתמודד עם משבר הטילים בקובה ועם מלחמת וייטנאם. מקנמרה היה שר ייחודי; מנהל מודרני בפתח עידן האינפורמציה. איש של מספרים, נתונים וניתוח מערכות, עם רקע כלכלי ועסקי. "האדם הרציונלי".
סצנה מעניינת ביותר בסרט עוסקת במשבר הטילים, שפרץ ב־1962 סביב הצבתם של טילים גרעיניים סובייטיים בקובה, וכמעט חולל מלחמת עולם גרעינית. שלושים שנה אחרי המשבר נפגש מקנמרה עם פידל קסטרו, וגילה שבזמן המשבר היו בקובה 162 טילים גרעיניים. מקמנרה המבוהל שאל את קסטרו שלוש שאלות: האם ידעת שהטילים נמצאים שם? לו היינו תוקפים, האם היה ממליץ לחרושצ'וב להשתמש בהם? ומה היו ההשלכות על קובה? בזעזוע ברור הוא מספר מה השיב הדיקטטור הקומוניסטי: "ידעתי", "השאלה איננה 'אם הייתי ממליץ'… המלצתי לחרושצ'וב להשתמש בטילים", "קובה הייתה מושמדת". מקמנרה ה"רציונלי" כמעט בוכה מייאוש.
במקום להפוך למובילה עולמית בפיתוח אנרגיה גרעינית בטוחה, ישראל משקיעה באנרגיות לא יעילות עם סיסמאות פגות תוקף
שלא במפתיע, בתקופת המלחמה הקרה הפכה האנרגיה האטומית לשנואה ומוקצה ציבורית. נשיאי ארה"ב בשנות החמישים והשישים ניסו לשכנע את הציבור בתועלת האזרחית של הגרעין, תוך ניסיון להפריד בינו ובין השימוש הצבאי בפצצות אטומיות, שלווה במינוחים מפחידים כ"השמדה הדדית" ו"מלחמה טוטאלית". הם נחלו הצלחה חלקית, ובין שנות השישים והשמונים נבנו בקצב מרשים יותר מ־400 כורים אזרחיים בעולם, כמות שמספקת עד היום כעשירית מהאנרגיה העולמית.
ב־1986 התהפכה המגמה במערב בעקבות האסון בכור בצ'רנוביל, ששיחק היישר לידיה של תעשיית הדלקים המאובנים ומתנגדי האנרגיה הגרעינית, בחלקם "ירוקים" שהפכו לאויביה המוצהרים של האנרגיה היעילה והסביבתית ביותר.
לפני שנבחן את האסון, כדאי לציין מראש שבכורים אזרחיים לא יכול להתרחש פיצוץ גרעיני. כור אזרחי איננו "פצצת אטום" פוטנציאלית. הפיצוץ האטומי תלוי בדרגת העשרה גבוהה מאוד ומכוונת של החומר הגרעיני, שמאפשרת את תגובת השרשרת שמפעילה את הפיצוץ. בכורים אזרחיים זה בלתי אפשרי. מה שכן יכול לקרות הוא תקלה בכור שגורמת לפיצוץ רגיל, לא גרעיני. במצב כזה הסכנה היא זליגה לסביבה של החומר הרדיואקטיבי בכור, שהחשיפה אליו מסוכנת.
עד כמה גדולה הסכנה? ובכן, זוהי שאלת השאלות מבחינת המדיניות הציבורית במשק האנרגיה. כמעט לכל מדען רציני שעוסק בתחום ברור שאנרגיה גרעינית היא היעילה ביותר, כך שהשיקול העיקרי נגדה הוא הסיכון שכרוך בתקלה בכור האטומי. מאז שהחלו להשתמש בכורים התרחשו ארבע תאונות גדולות, כלומר "התכה" של ליבת הכור. הראשונה התרחשה ב־1961, בכור אמריקני צבאי ניסיוני באיידהו. מהפיצוץ נהרגו שלושה מפעילים, אבל מכיוון שמדובר באתר מבודד, לא היו נפגעים אחרים. ב־1979 התרחשה תקלה בכור ב"אי שלושת המייל" בפנסילבניה, וחומרים רדיואקטיביים התפזרו בסביבה. הדרמה הייתה עצומה, אבל בפועל לא היו מקרי מוות ישירים ולא אותרו בהמשך השפעות בריאותיות משמעותיות.
ב־1986 התרחש אסון צ'רנוביל. מהפיצוץ והטיפול המיידי מתו כשלושים איש, ועוד עשרות סבלו מהרעלת קרינה חמורה. המחקרים על השפעות בריאותיות ארוכות טווח אינם חד־משמעיים; הטווח נע בין כמה אלפי מקרי מוות (להערכת ארגון הבריאות העולמי) לכמה עשרות אלפים, ועלייה בשכיחות סרטן בלוטת התריס. כל זה פחות בהרבה מההערכות המוקדמות. באסון הכור בפוקושימה ב־2011, בעקבות גל צונאמי עצום ששטף את יפן, היו מקרי מוות, אבל בעיקר כתוצאה מפאניקת הפינוי. מהתקלה בכור ומהנשורת הרדיואקטיבית לא תועד אף מוות.
כמובן, אין להמעיט במחיר האסונות. גם אם הנזק הבריאותי קטן יותר מההערכות המקוריות, נדרשו פינויים המוניים, לפעמים לשנים, והמחיר הכלכלי והאישי היה גדול. אבל צריך לזכור שגם בהפקת אנרגיה אחרת יש תקלות ומקרי מוות. ובעיקר חשוב לדעת שבמונחים בריאותיים, הפערים לטובת האנרגיה הגרעינית עצומים. על פי ההערכות המדעיות, מדי שנה מתים בפועל מבעיות בריאות הקשורות לזיהום שבשריפת דלקים מאובנים יותר ממיליון איש. שוב: יותר ממיליון, מדי שנה. בלי אסונות, בשגרת הפקת האנרגיה.
הערכה אחת, שהתבססה על נתוני מאמר בכתב העת "לנצט", בחנה כמה היו מתים מדי שנה לו היינו משתמשים רק במקור אנרגיה אחד. ובכן, לו היינו נשענים רק על פחם, היו מתים כ־4.5 מיליון בשנה; על דלק בלבד – כמעט שלושה מיליון; ביומסה – יותר מ־700 אלף; גז בלבד – כמעט חצי מיליון. ואנרגיה גרעינית? פחות מ־12 אלף. כמובן, אלו רק הערכות, אבל סדרי הגודל הללו אומרים הרבה. אנרגיה גרעינית ידידותית לסביבה, ולכן גם לבריאות.
כור שכונתי
לאחרונה יצא לאקרנים סרט תיעודי חדש של אוליבר סטון, "גרעין עכשיו". הוא מומלץ למיתון החשש והפחדים, ומוסיף לדיון בגרעין שלושה היבטים עדכניים. ראשית, אומר סטון, דווקא מי שחושש מקטסטרופה אקלימית ומשוכנע שחייבים להפסיק לפלוט גזי חממה, צריך לתמוך באנרגיה גרעינית. "הדבר שמפניו אנו מפחדים הוא זה שעשוי להציל אותנו", כדבריו.
שנית, אחרי העצירה בשנות התשעים, יש כיום חזרה ניכרת לאנרגיה גרעינית, בעיקר באסיה. עשרות ומאות כורים נמצאים בפיתוח ובנייה. המערב עשוי למצוא עצמו מדשדש מאחור, עם אנרגיות יקרות ולא יציבות, בזמן שהעולם שהיה "השלישי" עוקף אותו אנרגטית, עם חשמל ירוק, אמין וזול יותר.
שלישית, הפיתוחים המדעיים והטכנולוגיים של אנרגיה גרעינית מתקדמים בצעדי ענק. הכורים היום הרבה יותר בטוחים ויעילים, ואפילו ממחזרים להפעלתם פסולת גרעינית. בנוסף ישנם פיתוחים חדשים, כמו "כור קטן ומודולרי", מעין בטרייה גרעינית שאפשר להחליף כל כמה עשרות שנים, ויכולה לספק אנרגיה לשכונה או ליישוב.
ההשקעה המערבית העצומה באנרגיות מתחדשות, בהיקף של טריליוני דולרים, עתידה להתגמד ביחס להישגי האנרגיה הגרעינית. המדע הסביר זאת כל הזמן, אבל עצותיו נדחקו לטובת אינטרסים כלכליים, תבהלה ציבורית ופוליטיקה "נעורה". גם ישראל השתתפה במשחק האווילי הזה, ובמקום להפוך למובילה עולמית בפיתוח אנרגיה גרעינית בטוחה ויעילה – הייתה לה הזדמנות פז לעשות זאת בתקופת העצירה, משנות התשעים ועד היום – היא נשמעת ומתנהלת כפעילת סביבה מבולבלת, שמשקיעה באנרגיות לא יעילות עם סיסמאות מתעמולה פגת תוקף בת עשרות שנים. בינתיים האנרגיה האטומית חוזרת, וחלקה בייצור האנרגיה בעולם גדל ויגדל. הגיע הזמן לרענן את הקונספציה.
