משק כנפי ההיסטוריה נשמע השבוע, אבל בכנסת ישראל היו עסוקים בענייני הוועדה לבחירת שופטים. באופן חריג גם ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע, לראשונה מאז השבעת הממשלה, לדיון מיוחד בוועדת החוץ והביטחון. אז המילים המפורשות לא ממש נאמרו, לפחות לא בחלקו הפתוח של הדיון הביטחוני המיוחד, אבל כולם יודעים בדיוק מה עומד על סדר היום: ההסכם הקורם עור וגידים בין ארה"ב לאיראן. כמו ב־2015, ישראל שוב מחוץ לתמונה. וכל זה בשעה שראש ממשלת ישראל מחכה להזמנה מן הבית הלבן, שמבוששת לבוא.
במשך שבועות ארוכים, סימנים לא מעטים העידו שמשהו מתבשל. לכל אורך הדרך היו הכחשות גם מהצד האיראני וגם מהצד האמריקני. רק לפני שבוע ההכחשות עוד היו בתוקף, אבל השבוע יצא המרצע מן השק. איראן אישרה רשמית כי בינה ובין הממשל בארה"ב מתנהלות שיחות לא ישירות העוסקות בהסכם הגרעין ובאפשרות לחילופי אסירים. וכמו ב־2015, גם הפעם בתיווך עומאני. דובר משרד החוץ של איראן הסיר את שאריות המסתורין שעדיין אפפו את המגעים, באומרו כי "איראן מברכת על מאמצי הגורמים העומאניים הרשמיים, שבאמצעותם הוחלפו המסרים בין הצדדים. זה לא סוד", התפייט הדובר, "איראן מעולם לא הפסיקה את התהליך הדיפלומטי".
כל זה קורה כאשר יחסיה של ממשלת ישראל עם הממשל האמריקני מצויים על גרף של שפל מתמשך. נכון, זו לא חזרה של שמונה שנים לאחור, אלא הסכם שקיבל בינתיים את ההגדרה הבלתי מחמיאה "פחות תמורת פחות". אבל זה לא מנחם איש. מה גם שהפחות הזה יישען כנראה על הבנות לא רשמיות שלפיהן איראן תתחייב להימנע מהעשרת אורניום מעבר ל־60 אחוזים, תמורת שחרור אסירים ושחרור סכומי עתק איראניים המוחזקים בהקפאה. והניסיון מלמד שבזמן שאיראן מתחייבת להנמיך פרופיל במישור הגרעיני, היא מגבירה את תוקפנותה בזירה האזורית הקונבנציונלית.
לסעודיה יש נוסחה הכוללת דרישות כבדות בתמורה לחיזוק יחסיה עם ארה"ב ונרמול היחסים עם ישראל. באופק הקרוב יש הזדמנות לבחון עד כמה יורש העצר הסעודי בשל לצעדים משמעותיים
הכותרת שיצאה מהופעתו הנדירה של נתניהו בוועדת חוץ וביטחון הייתה: שום הסכם עם איראן לא יחייב את ישראל. זה אמנם לא חדש, אבל רה"מ הרגיש צורך לשוב ולהבהיר – בעיקר כנראה לעצמנו – ש"ישראל תמשיך לעשות הכול כדי להגן על עצמה. התנגדותנו לחזרה להסכם המקורי קיימת, יש עדיין ניגודי השקפות. אנחנו לא מסתירים אותם, גם לגבי הסכמים קטנים, ואנחנו אומרים את עמדתנו בצורה ברורה גם בחדרים סגורים וגם בחדרים פתוחים". אולם עד כה האמריקנים אינם מודים רשמית בקיומן של הבנות כלשהן עם האיראנים. כפי שזה נראה כרגע, הופעתו של נתניהו בוועדה והתייחסותו למה שמכונה "מיני הסכם" נועדו ליצור לחץ על האמריקנים.
הנוסחה שסיפק נתניהו בוועדה הייתה "ביד אחת אנו פועלים לבלום את איראן, וביד השנייה אנו פועלים במרץ להרחיב את מעגל השלום". הטון כלפי חוץ היה הצהרתי: "המדיניות המתמשכת של הממשלות בראשותי היא לטפח את העוצמה הכלכלית על ידי טיפוח מדיניות של שוק חופשי, את העוצמה הטכנולוגית והצבאית על ידי התקציבים והאמצעים שמגיעים כפירות של המדיניות הכלכלית – והשילוב של שניהם לפתח עוצמה מדינית עם בריתות אזוריות וגם עם מדינות רבות ואחרות בעולם, כולל מעצמות. הדבר הזה כמובן מאותגר על ידי עלייה של הכוח החדש באזור, שבמידה מוחלטת החליף את העולם הערבי כעוין לישראל ושואף להכחדתה – וזו איראן. למעלה מ־90 אחוז מהבעיות הביטחוניות שלנו נובעות מאיראן וגרורותיה, והמדיניות שלנו מכוונת לצד הרחבת מעגל השלום ולבלימת איראן והגרורות".
באופן מעניין למדי, נתניהו לא רק יצר נוסחה אלא גם כימת אותה במספרים. השאלה המתבקשת היא: אם איראן במשוואה הזו היא 90 אחוז מהבעיות הביטחוניות, האם החתירה לנורמליזציה מול סעודיה, שכרגע נדמית כחזות הכול, היא גם 90 אחוז מהמענה? אם לשפוט לפי הרוחות הנושבות בחודשים האחרונים מירושלים, היחסים עם סעודיה הם הגביע הקדוש. לשם מועדות פניו של נתניהו.
את עיניך שא מזרחה
עד כמה זה ריאלי? לפני שבועיים, בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי, העריך ראש המוסד לשעבר יוסי כהן כי נורמליזציה עם סעודיה אפשרית בהחלט. "יורש העצר מוחמד בן סלמאן, בחור צעיר, אנחנו מכירים את עברו, את מה שעשה, ואנו רואים שהוא מנהיג משהו אחר". בהתייחסו לחידוש היחסים בין סעודיה לאיראן בתיווך סין אמר כהן: "ישראל צריכה לנסות להיכנס לנעליים של הסעודים ולהבין שזה שיש להם יחסים לא מצביע במשהו על יחסי סעודיה עם ישראל. יש דברים שקורים ברמה הבילטרלית שלא בהכרח משפיעים על מדינת ישראל. נורמליזציה של סעודיה עם ישראל, ואני נשען על ידע אישי בנושא, אפשרית בהחלט. אם המגעים יתנהלו נכון, עם ערבויות של ארה"ב, עם אמירות מסוימות לגבי הפלסטינים אבל לא בהכרח מדיניוּת – אז מעשית זה אפשרי. יש במזרח התיכון עידן חדש של מנהיגים אמיצים כמו נשיא האמירויות מוחמד בן זאיד, מלך מרוקו ומלך בחריין".
אבל הדרך מירושלים לריאד כנראה עוד ארוכה, והאמת היא שההתקדמות תלויה בעיקר בדינמיקת היחסים שבין ריאד לוושינגטון. כפי שזה נראה כרגע, לסעודיה יש נוסחה משל עצמה, הכוללת ארבע דרישות בתמורה לחיזוק יחסיה עם ארה"ב ונרמול היחסים עם ישראל. היא כוללת ברית הגנה בין ארה"ב לסעודיה, הסכמה לפיתוח גרעין למטרות אזרחיות, גידול משמעותי בהיקפי הסחר, וגניזה מוחלטת של הביקורת על יורש העצר בן סלמאן בעקבות פרשת הרצח של ג'מאל חשוקג'י. סדר יום כבד בהחלט. באופק הקרוב, אפילו קרוב מאוד, יש גם הזדמנות לבחון עד כמה יורש העצר הסעודי בשל לבצע צעדים משמעותיים.
הצעד הראשון כבר נעשה, כאשר הסעודים התירו לטיסות ישראליות לחלוף מעל שטחם. לא בלי תמורה; ההחלטה התקבלה רק לאחר שישראל הסכימה להכיר בהעברת הריבונות על האיים טיראן וסנפיר מידי מצרים לסעודים. עכשיו מגיע שלב נוסף, בדמות טיסות ישירות מישראל לסעודיה לחאג' השנתי. העלייה לרגל למכה תחל בעוד כעשרה ימים, תלוי במולד הירח. בחודשים האחרונים היו לא מעט דיווחים על פריצת דרך לכאורה במגעים עם סעודיה, ולפיהם ריאד תסכים ליציאה של ערביי ישראל בטיסות ישירות מנתב"ג למכה. היו אפילו דיווחים על כך שבשבועות האחרונים פנתה ישראל לחברות תעופה ערביות בירדן, בבחריין ובמדינות נוספות, בבקשה להוציא טיסות ישירות מישראל לסעודיה.
אלא שהשקט שהשתרר מאז מלמד שהמגעים כנראה לא הבשילו, לפחות לא בסבב הזה של העלייה לרגל. זאת אף שהדיבורים על כך נמשכים כבר שנים. לפני קצת יותר משנה, עוד בתקופת הממשלה הקודמת, דובר על טיסות שכר שייצאו מנתב"ג או משדה התעופה רמון בנגב. עוד לפני כן, באחד מסבבי הבחירות לפני שנתיים, פנה נתניהו לאזרחי ישראל הערבים במילים "החלום שלכם הוא החלום שלי", והבטיח כי יפעל להשקת קו טיסות ישיר מישראל למכה. מאז הקיפו עולי רגל מכל העולם את הכעבה במכה באינספור סיבובים. אם וכאשר הטיסות הישירות יצאו לדרך, זו תהיה הקלה עצומה עבור אזרחי ישראל הערבים. המסע הנוכחי שלהם חם, ארוך וכולל המתנה של שעות במעברי הגבול. אבל האמת היא שגם אם פתאום יתגשם החלום, העלויות גדולות כל כך – כ־70 אלף שקל לזוג – שמעטים יוכלו להרשות לעצמם את התענוג.
אז האם בתוך העננה הכבדה של תהפוכות הרפורמה המשפטית, יתבהרו לפתע השמיים מכיוון בלתי צפוי? האם פריצת הדרך מריאד בדרך? נראה שעם השותפים הנוכחיים של נתניהו בממשלה, בבירות ערב לא ממהרים להחליט. לא מן הנמנע שהמרדף אחרי נורמליזציה עם סעודיה, אולי אפילו במחיר הזנחת היחסים עם אבו־דאבי, הוא אפילו סוג של טעות. נכון שסעודיה היא הגביע הקדוש, אבל כפי שהסכמי אברהם הוכיחו, הקטליזטור נמצא באבו־דאבי. וגם אם סעודיה היא הלב של המפרץ והאומה הערבית, המוח האמיתי הוא השייח' מוחמד בן זאיד.
