את השמש החמימה של שלהי חודש סיוון החליפו השבוע במפתיע חשרת עננים וגשמים של ממש. מזג האוויר המתעתע, בשילוב עם הקיטוב בעם והמחלוקת הציבורית הנוקבת סביב הרפורמה המשפטית, הציף אצלי את הפסוקים מההפטרה שנקרא בשבת פרשת קורח. המחלוקת ההיא, שלא הייתה לשם שמיים, הסתיימה כשהאדמה פערה את פיה ובלעה לתוכה את עדת החולקים. בהפטרה נכתב: "הלוא קציר חיטים היום, אקרא אל השם וייתן קולות ומטר, ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם… לשאול לכם מלך" (שמואל א', יב, יז).
קולות ומטר בתקופת קציר חיטים, אומר הנביא, הם סימן שעשינו רע כשביקשנו לעצמנו מלך. מי המלך במציאות חיינו הנוכחית? בג"ץ. גם למלך יש הגבלות, אבל במתכונתו הנוכחית, בית המשפט העליון חף ממגבלות, אין לו איזונים ובלמים.
אפשר להסכים להצעת הרפורמה המשפטית או לא להסכים לה. אני סבור שעם כוח רב חייבת לבוא חקיקה מסודרת של איזונים ובלמים. לכן תיקון מערכת המשפט אינו פגיעה בדמוקרטיה, אלא הוא־הוא הדמוקרטיה.
עם זאת, איני תומך בכל סעיף וסעיף ברפורמה, כפי שהציג אותה בחורף שר המשפטים יריב לוין. כך למשל בעניין פסקת ההתגברות: אני רוצה שבית המשפט יוכל לדון ואף לפסול במידת הצורך חוק שחוקקה הכנסת, אך מצד שני ברור שלא ייתכן שבג"ץ יפסול חוק בהרכב של שלושה שופטים – ועוד ברוב של שניים נגד אחד. לפסילת חוק יש צורך בהרכב של כל 15 השופטים בבית המשפט העליון, כשלכל הפחות 12 או 13 שופטים יצביעו בעד הפסילה. אלה הם איזונים ובלמים.
אבל מנקודת מבטם של המוחים, בית המשפט אמור להישאר שליט יחיד, בבחינת "מלך פורץ לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו" – משהו שמזכיר את ג'ורג' אורוול והדיסטופיה שלו שהפכה לסמל, 1984. המפגינים צועקים "ד־מו־קר־טיה", אבל מה שהם רוצים באמת הוא ההפך מדמוקרטיה.
מדוע הם מוחים? כי הפסידו בבחירות, באירוע ההכרעה שהוא מהות הדמוקרטיה – שלטון העם – שבו כולם הולכים לקלפי ובוחרים במפלגה שמייצגת את הערכים שהם מאמינים בהם. האמון ביכולת שלנו להשפיע על דמותה של המדינה באמצעות הקלפי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.
יש מי שמסרב לקבל את התוצאות, ולמעשה אין הדברים קשור לרפורמה המשפטית. המחאה נגד תוצאות הבחירות ונגד הממשלה שהוקמה אחריהן החלה עוד הרבה לפני מסיבת העיתונאים שבה שטח השר לוין את פרטי תוכניתו לתיקון מערכת המשפט. המוחים אינם מוכנים לקבל את כללי המשחק הבסיסיים, אלא מבקשים להשתלט על ההנהגה ועל סדר היום באמצעים כוחניים.
לצערי, הם מצליחים. האלימות ניצחה את הדמוקרטיה. המוחים הכריעו את נבחרי הציבור. ההפגנות עצרו הליך דמוקרטי של רוב בפרלמנט הישראלי.
במדינה דמוקרטית מחאה היא לגיטימית, מותרת, רצויה, אבל נדרשים לה גבולות ברורים – ובמיוחד כשחילוקי דעות נעשים קשים כל כך, ובמוקד הוויכוח ניצבת דמותה של המדינה. אי אפשר לדבר על ערכי חופש ותוך כדי כך לרמוס את חופש התנועה של האחר, למשל בחסימה חוזרת ונשנית של עורק תחבורה ראשי כמו נתיבי איילון, כשיטה לשיבוש סדרי החיים התקינים של המדינה.
בשם מאבק כביכול על חופש הדיבור אסור לסתום את פיותיהם של נבחרי הציבור בבואם לכנסים ולהרצאות כדי לשאת דברים. מגוחך לזרוע בהלה בציבור מפני רודנות כאשר המבהילים והמוחים רודפים בעצמם נבחרי ציבור ואנשים פרטיים בבתיהם. אי אפשר לדבר גבוהה־גבוהה על מאבק לעיצוב עתידה של מדינת ישראל, ובמקביל למחות נגד חברי כנסת גם כשהם נמצאים בחו"ל לא כאנשים פרטיים אלא כשליחיה ונציגיה של המדינה.
מי שפוגע בהם פוגע בנו, במדינה. ודאי הדברים נכונים לגבי מי שפוגע בסמלי ריבונות כמו צה"ל, כשהוא מאיים בסרבנות אם דעתו לא תישמע. צבא הוא גוף היררכי, לא תוכנית כבקשתך. אין חובה להתנדב, אבל אם מתנדבים – אסור לעשות שימוש במדים של צבא העם לצרכים פוליטיים.
העניין הכי מדאיג: התנהלות המשטרה בחודשים האחרונים. המוחים מזהירים מפני הפיכה משטרית, אך אני מודאג יותר מפני הפיכה משטרתית. הרי המשטרה היא סמל שלטון מרכזי, ובלעדיה כל דאלים גבר. הנה המחאה הולכת ומסלימה, כולל גילויי אלימות, והמשטרה לא פועלת. בשלל המחאות וחסימות הכבישים לא היו כמעט עצורים, ומי שנעצר שוחרר אחרי זמן קצר מאוד ללא כתבי אישום, בניגוד גמור לאופן התנהלותה של המשטרה מול מתנגדי ההתנתקות, בשעתם. בניגוד לכל היגיון דמוקרטי, נראה שהמשטרה בוחרת לעצמה את משימותיה.
בשורה התחתונה: תנועת המחאה נגד הרפורמה המשפטית פועלת בשם הצורך לשמור על הדמוקרטיה, אבל בפועל מובילה לאנרכיה. כל זה הוא סיבה לדאגה כבדה. הקרע בעם עמוק. אפשר רק להתנחם בכך שגם בעבר ידענו מחלוקת פנימיות קשות, כמו בפרשת אלטלנה, והתגברנו עליהן.
