עוד מעט נדבר קצת על גמר ה־NBA בשבוע שעבר, אבל קודם נחזור ברשותכם אחורה לגמר הליגה הטובה בעולם ב־2015, למשחק בין קליבלנד לגולדן סטייט שזכיתי לסקר כעיתונאי. אולמה הבית של קליבלנד מכיל 20,562 מקומות בדיוק. לפני משחקים חשובים מניחים על כל כיסא וכיסא חולצה ממותגת שעוצבה במיוחד, בצבעי בורדו־צהוב. האוהדים לובשים את החולצה על הבגדים הרגילים שלהם, וכך נוצר מראה אחיד ומרשים ביציעים.
בסיום אחד המשחקים בסדרה, אחרי שכל האוהדים התפנו מהאולם הענק, ראיתי ממרום מושבי ביציע העיתונאים שיש כמה חולצות שנותרו על כיסאות ביציעים – אולי בגלל אוהדים שביטלו את בואם ברגע האחרון מכל מיני סיבות. שאלתי בנימוס את אחד הסדרנים אם אפשר לקחת חולצה או שתיים למזכרת. הוא אישר ואכן לקחתי כמה, לשמחת ליבם של כמה מחבריי אוהדי הכדורסל שהולכים עם החולצה הזאת עד היום ומכבסים אותה ביד בלבד, כדי שלא תתבלה עם השנים.
רק אחר כך הכתה בי ההבנה שאלה חולצות שאיש לא נגע בהן במשך כל המשחק – ואפילו לא בסופו. אנשים פשוט ישבו ליד חולצה מיותמת, והיו יכולים לקחת אותה למזכרת בלי שאיש יאמר להם דבר. ובכל זאת הם לא נגעו בה. זה אומר משהו על התרבות האמריקנית, על תרבות הספורט האמריקנית, וגם על התרבות הישראלית שרואה פריטים מיותמים ומיד מבקשת לקחת חולצה או שתיים הביתה. זה בחינם? יאללה, תביא.
ועכשיו לגמר 2023. הזוכה באליפות השנה, לראשונה בתולדותיה, היא דנבר נאגטס מקולורדו. הכוכב הבלתי מעורער שלה הוא ניקולה יוקיץ', שנראה הכול חוץ מכוכב כדורסל אמריקני. קודם כול הוא לבן, וזה הגיוני בסרביה ארץ מוצאו אבל קצת פחות מצוי בליגה שכל כוכביה כמעט הם שחורים. מה שהגיוני פחות הוא שיוקיץ' הוא בחור גדול מאוד, למעשה ענק, גמלוני ומגושם, שנדמה שכל תנועה שלו במגרש מסבה לו סבל. הוא לא מחייך כמעט, זורק זריקות שנראות משוגעות בחוסר אתלטיות בולט, ובכלל נראה כמו סבל מעברי דירה שהגיע לעבודה ונקלע לפתע למשחק שאינו מכיר.
ואחרי כל זה, המספרים שלו מטורפים. הוא שובר שיא אחרי שיא, קולע ומוסר ומחלק אסיסטים בכמויות שלא נראו כמעט ב־NBA, והוא זה שהקבוצה מהרי הרוקי רכבה על גבו לאליפות הזו. בלעדיו הדנבר נאגטס היא כלום ושום דבר. אה, כן: הוא גם צנוע. מה זה צנוע? מיד בסיום המשחק החמישי והאחרון בסדרה, בדקות הראשונות אחרי שהפך לראשונה לאלוף הליגה והביא במו ידיו אליפות היסטורית לקבוצתו, הוא לא עסק בחגיגות או בראיונות לתקשורת. יוקיץ' הלך לשחקני היריבה מיאמי, חיבק אותם והחליף כמה מילים עם כל אחד ואחד מהם, כולל שחקני ספסל שהיו המומים מכך שאחד השחקנים הטובים בעולם מגיע אליהם במקום לחגוג עם קבוצתו.
כשנשאל במסיבת עיתונאים האם הוא מתכוון להשתתף במצעד הניצחון בדנבר, הוא הניח יד על מצחו ובפרצוף עייף אמר: "לא, אני צריך ללכת הביתה".
גם בישראל התקיים בשבוע שעבר גמר אליפות המדינה בכדורסל. מי שזכתה – ממש לא בפעם הראשונה בתולדותיה – היא מכבי תל־אביב. אבל במשחק השני מהשלושה, שבו ניצחה דווקא הפועל תל־אביב, התרחש ביציעים האדומים מחזה מחליא. כמה אוהדים סימנו בידיהם תמונת חניקה, אחד מהם אפילו טרח והביא מהבית חבל תלייה ונפנף בו. המסר נועד למאמן הכושר של מכבי, רגב פנאן, ברמז מאוד לא מרומז על אופן מותו של אביו, מוני פנאן ז"ל, מסמלי הנהלת מכבי תל־אביב במשך שנים רבות.
אין זו הפעם הראשונה שאוהדי הפועל תל־אביב מתגרים בפנאן. הוא סיפר בשבוע שעבר בריאיון שפעמים רבות שמע ביציעים עשרות אוהדים שרים מולו "אבא מת". לאילו תהומות נוראיים של שנאה צריך אדם להגיע כדי לצאת מביתו למשחק כדורסל – בסך הכול ספורט, כן? – ורגע לפני כן להביט בתיק המכיל כריך, בקבוק מים וצעיף, ולומר: אוי, כמעט שכחתי את חבל התלייה שהכנתי כדי שאולי אוכל להרוס למישהו ולמשפחתו את היום, ואולי את השבוע הקרוב.
אלפי קילומטרים מפרידים בין האולם בדנבר לאולם בתל־אביב. התרבויות שונות, וזה בסדר להיות שונה. אבל בסוף זה גם אותו הכדורסל, עם אותן השאיפות: לנצח את היריבה ולהיות אלופים. וכשרואים איך בענף ספורט אחד צומחת תופעה חומלת, צנועה ומופתית כמו ניקולה יוקיץ' ותופעות מחלחלות כמו אנשים שמגיעים עם חבל תלייה לאולם כדי להזכיר לאדם את אביו המת – צריך ואפשר להסיק מכך מסקנה.
יש מי שאומרים ש"ככה זה כדורסל", או "ככה זה אוהדים" או "ככה זה שחקני כדורסל". אבל אין דבר כזה "ככה זה". לכל אחד מאיתנו יש בחירה: להיות יוקיץ', או חלילה להידרדר לתהומות שפלים של הבאת חבל תלייה למשחק כדורסל. כל אחד מאיתנו יכול לבחור את הנתיב, ולא משנה איפה הוא נמצא או מהי הסביבה הטבעית שהוא שייך אליה. נכון, לחלקנו תהיה הבחירה קלה וטבעית יותר, וחלקנו יצטרכו להתגבר על כמה יצרים. אבל הבחירה להיות בצד הנכון או חלילה בצד השני נשארת אצלנו. תמיד.
