מה הקשר בין העליהום של חלק ממובילי המחאה כלפי יאיר לפיד ובני גנץ, שמבטאים חלילה עמדה "פשרנית" בעימות עם הממשלה, ובין ההתנגדות הבוטה לשיתוף השב"כ במאבק בפשע בחברה הערבית? התשובה: לא רק שבשני המקרים מדובר באנשי שמאל ליברלי, אלא שמדובר באנשי שמאל ליברלי שמבטאים עמדות דוגמטיות וטהרניות. הטהרנות הפנימית הזאת מסוכנת לעתידנו לא פחות מטהרן, כאויב חיצוני.
בסוגיית הרפורמה הטהרנים מתפקדים ממש כסוכני כאוס. הם מתדלקים את עצמם באמונה שהם כעת האצבע בסכר שמפרידה בין דמוקרטיה לדיקטטורה פשיסטית. לכן הם מרשים לעצמם לא רק רטוריקה שאינה מאפשרת פשרה, אלא גם אמצעי מאבק שלא נודעו כמותם בישראל. באיומים בהפסקת ההתנדבות למילואים, בירידה מהארץ, בהוצאת ההון מהמדינה – הם לא רק מוסיפים שמן למדורה, אלא יוצרים תקדימים מסוכנים שיהיה קשה להתמודד איתם כאשר קבוצות אחרות בחברה יבקשו להגן על ערכיהן.
נכון, יש הבדל בין מחאות נגד מדיניות פרטנית ובין מחאה המבקשת לעצור שינוי מסוכן במבנה המשטר של ישראל. אבל ראשית, השינוי עוד לא קרה, ומוקדם להשתמש בכל התותחים. שנית, ברור שבנימין נתניהו ורבים מאנשי הקואליציה כבר הבינו שלא יוכלו להשיג את מלוא תאוותם, ולכן מהרפורמה נותרו רק שיריים שאפשר להגיע לגביהם להבנות סבירות.
אבל המהפכנים החדשים מרגישים על הסוס, ולא מוכנים להתפשר על סנטימטר. איך אפשר להסכים לפשרה בין דמוקרטיה לדיקטטורה, הם מיתממים, כאילו שתי האפשרויות היחידות הן דמוקרטיה אוטופית או דיקטטורה דיסטופית. בפועל, הברירות העומדות בפנינו רווחות בכל רחבי העולם הדמוקרטי.
יתרה מכך, המשבר הנוכחי בא עלינו בדיוק בגלל העמדה המשפטית הטהרנית של כל העשורים האחרונים, שהציגה כל שינוי בסמכויות שמערכת המשפט ניכסה לעצמה כמבוא לקריסת הדמוקרטיה. למרבה הצער, הפוליטיקאים מהאופוזיציה שמבינים זאת לא מעזים לקרוא תיגר על העמדה הטהרנית הזו. בדיוק כמו עמיתיהם מהימין, גם הם שכחו את הגדרתו של דוד בן־גוריון למנהיג ראוי: זה שיודע לתת לעם מה שרצוי לו, ולא מה שהוא רוצה.
הוא הדין בעניין שב"כ: ברור שהכנסת הארגון לעובי הקורה בטיפול באלימות הקשה במגזר הערבי היא עניין בעייתי. אלמלא הייתה כאן בעיה, היה קל מאוד לקבל הכרעה. אבל מנהיגות נבחנת בדיוק ברגעים המבקשים הכרעות קשות ולא פופולריות. בעניין הזה, צריך לומר שהאלימות במגזר הערבי הגיעה זה מכבר לממדים הדורשים ניתוח כואב ואמיץ.
המשטרה, שהורעבה במשך שנים רבות, אינה מחזיקה בכלים הדרושים. שב"כ כן. מדובר בפיקוח נפש ברמה כזאת עד שכל פוסק הלכה היה מן הסתם קובע שהוא אמור לדחות עקרונות יפים הראויים לימים כתיקונם. אכן, הכנסת שב"כ למגזר צריכה להיעשות רק כהוראת שעה, שתצטרך להתחדש מדי שנה, כדי שהמצב לא יהפוך למצב קבע ולסוג חדש של ממשל צבאי. במקביל, צריך ליצור למשטרה תשתית של כוח אדם וכלים שיאפשרו לה לחזור למלא את התפקיד שאמור להיות רשום על שמה. אבל ברגע הזה, אין הרבה ברירה.
השאלה היסודית שמנהיג צריך להתמודד איתה איננה מה חושבים מצביעיו. שאלה כזו היא מנת חלקה של מנהיגות פופוליסטית, שבהכרח תיכשל בתפקידה כשגם המצביעים בסופו של דבר ימאסו בה. השאלה היא אפילו לא מה ישרת טוב יותר את "המחנה שלי", או את הערכים שנהגתי לדבר בשמם. השאלה היסודית שעומדת בפני מנהיגות אמת היא מה ישרת טוב יותר את האינטרס החברתי הכולל.
אם זו השאלה, בעניין הרפורמה המשפטית ברור שהחברה הישראלית נזקקת להידברות עמוקה וכנה בין המחנות, עד שתימצא נוסחה שתענה לכל הפחות על צורכי המינימום וערכי המינימום של שני המחנות.
בעניין הפשיעה במגזר הערבי, יש צורך במלחמת חורמה שתכלול את המודיעין הטוב ביותר, יחד עם כוח אדם מיומן. זה אומר שבטווח המיידי יש צורך לגייס גם את שב"כ. אחר כך נבוא חשבון עם כל הגורמים שהביאו אותנו לכך. בינתיים יש הרבה חיים להציל.
