העיתונאי הוותיק דני רובינשטיין פרסם לאחרונה ספר מחכים על אירועי תש“ח מנקודת מבט ערבית – “זה אנחנו או הם“. בספר נטען, באופן ממוסמך היטב, שמלחמת השחרור הוכרעה בקרב על הקסטל, בין 7 ל־8 באפריל 1948, כחמישה שבועות לפני הכרזת העצמאות. ערביי אזור ירושלים הצליחו לדחוק מהגבעה בסערה את יחידות ההגנה, אבל אז גילו שם את גופת מפקדם הנערץ עבד אל קאדר אל־חוסייני, הוכו הלם, ונטשו את המקום. שרשרת הישגיהם בחורף תש“ח נקטעה. “האירועים שהתרחשו במשך אותה יממה גורלית“, מסכם רובינשטיין, “סימנו את נקודת המפנה שהביאה לניצחון היהודי במערכה ולמפלה הפלסטינית“.
אל־חוסייני נהרג לגמרי במקרה בלילה שקדם לקרב המכריע. הוא תעה בדרכו, התקרב אל עמדת פיקוד של ההגנה, ונורה על ידי לוחם עברי שכלל לא זיהה אותו. אלמלא תעה, ייתכן שמלחמת השחרור הייתה מסתיימת באופן שונה לגמרי. אל־חוסייני, שתכנן להכניע את מערב ירושלים באמצעות מצור ממושך, היה אולי מצליח להגשים את חלומו. בדרך נס הוא לא הצליח.
מי שעקב בחודש שעבר אחרי השחזור העיתונאי של אירועי הצהרת בלפור וכ“ט בנובמבר, אמור לדעת שגם הם היו מנוגדים לדרך הטבע. צירוף נדיר של נסיבות מדיניות גרר את בריטניה לפרסם ב־1917 את הצהרת בלפור, ואת ברית המועצות של סטלין להצביע ב־1947 בעד מדינה יהודית. בשני המקרים חלון ההזדמנויות נפתח לזמן קצר בלבד, אך זה הספיק לאבותינו כדי להשתחל פנימה ולהקים מדינה. כשהגויים התחרטו, היה כבר מאוחר מדי. את תסכולם הרב הם פורקים מאז בהתנכרות מדינית שיטתית לישראל, ובסירובם העיקש להכיר בירושלים כבירתה. מבחינתם לא רק הר הבית הוא שטח כבוש, גם גשר המיתרים.
עד שלשום לא הייתה מדינה אחת בעולם שהכירה רשמית בקשר ההיסטורי שלנו לעיר. כשנודע השבוע על כוונת טראמפ להכיר סוף סוף בקשר הזה, התארגנה מיד קואליציה בינלאומית רחבה לסיכול התוכנית. כל ידידינו במירכאות ושונאינו בלי מירכאות יצאו מחוריהם בהצהרות מדהימות שהסגירו את איבתם התת־הכרתית לרעיון שיבת ציון – מאיסטנבול ועד לונדון דרך פריז. זיגמר גבריאל, שר החוץ הגרמני, הכריז שגרמניה תצטרך “להבהיר גם לחבריה מה הם גבולות הסולידריות שלה“, כאילו שגרמניה לא הבהירה בעבר מספיק מה הם גבולות האנטי־סולידריות שלה. 70 שנה לאחר הכרזת עצמאותנו עדיין קשה לגרמנים ולאירופה להשלים עם העובדה שהיהודים הצליחו להערים עליהם אחרי אלפיים שנה, ולשוב אל ארץ אבותיהם.
אכן, גם ההכרה של טראמפ בירושלים היא אירוע נסי. אילו אמרו לנו לפני שנתיים שהאיש המוזר הזה יהיה נשיא ארצות הברית ושדווקא הוא יעניק לירושלים את ההכרה המיוחלת, לא היינו מאמינים. נס גדול קרה פה. כמו רוב הנסים הקודמים הוא הצריך עבודת הכנה אנושית, ואולי גם יגבה בהמשך מחיר כזה או אחר, אבל בשורה התחתונה יש סיבה למסיבה. אם מישהו עדיין מטיל בכך ספק, שיציץ החוצה ויצפה בפרצוף החמוץ של אויבינו ודורשי רעתנו.
