יש מעט מאוד טקסים שאני זוכר מבית הספר היסודי. לא הייתי מאלה ששרים טוב. היה לי קול צרוד מדי להקראת טקסטים. בכלל, לא היה לי מספיק ביטחון לעלות על במות עקב צמיחה מאוחרת, או כמו ששר עוזי חיטמן, הייתי הילד הכי קטן בכיתה, הכי קטן בשיעור והכי קטן בהפסקה. אבל יש טקס אחד שאני זוכר: מסיבת הענקת התנ"ך בכיתה ב'.
אני פחות זוכר את הטקס הזה בגללי, ויותר בזכות אבא שלי, שקיבל את תפקיד משה רבנו. הוא היה גבוה, והדביקו לו זקן לבן ארוך כי יש איזו תפיסה שלכל דמות בתנ"ך – כולל א־לוהים – יש זקן לבן ארוך. הביאו לו מטה מעץ והוא דקלם טקסטים שכתבה לו המורה לתנ"ך. כשהיא לא שמה לב, הוא היה קורע את הילדים מצחוק עם כל מיני פרצופים מתחת לזקן.
יותר ממאה ילדים השתתפו בטקס. מבוכה נרשמה כשבשתי הדקות הראשונות צילמתי בטעות לא את העולל, אלא ילד אחר
לאורך כל השנה דאגתי מאוד. כשעבר החודש הראשון של העולל בכיתה ב' אמרתי לעצמי שבבית הספר בטח מחכים עם זה קצת. כשעברו עוד כמה חודשים התעצבנתי בלב. כשהתקרב סוף השנה אמרתי לשירן שאני ממש מאוכזב מזה שאין מסיבת תנ"ך בבית הספר (המצוין) של העולל. איך בית ספר מרשה לעצמו לא לעשות טקס חשוב כל כך, שמעניק לילדים את הספר החשוב בתולדות העם היהודי, את הדרך, את המשמעות, את ערש קיומנו? טקס שמקדש את ספר הספרים בעידן של מסכים? טקס שעושה כבוד למי שאנחנו, למה שהביא אותנו לאדמה המסובכת הזאת? ויותר מכול, טקס שכל ילד יזכור בתור הטקס שמנע מילדים אחרים לבעוט לו בתיק, כי יש תנ"ך בפנים?
לך לך מבית הקפה
יומיים אחר כך התקבלה הודעה: יש טקס!
הוא התחולל בבית הספר ביום שישי בבוקר. שורות של כיסאות מילאו את מגרש הכדורגל, ועשרות הורים התיישבו מול הבמה שניצבה בקצהו, נרגשים לקראת הטקס של כל שכבת ב'. שאלתי את ד"ר זמרי אם זה לא מוזר שהם מקבלים את התנ"ך רק עכשיו. גברת שישבה קרוב מדי והאזינה יותר מדי הסתובבה אליי ובנימה מורתית חצי הסבירה וחצי נזפה בי על כך שלא הבנתי בעצמי: "הם עושים את הטקס אחרי שלמדו את ספר בראשית כל השנה, ככה הם הרבה יותר מחוברים לטקסטים". מלמלתי לעברה שהיא צודקת ומיד ראיתי מבט של בוז בעיניה של הדוקטור: איך אמרתי למישהי אחרת שהיא צודקת?
הטמפרטורה בחוץ הזכירה את סדום בימיה הטובים. הורים הפכו לנציבי מלח מרוב הזעה. 50 מעלות. כבשן, אם להיות תנ"כיים. על הבמה התנוסס הפסוק "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". אם ביום שישי בבוקר מישהו יכול להגיד לי "לך לך מבית הקפה או מהמיטה" ואני אחייך – זה רק בטקס הזה.
שלושה ילדים חמודים הובילו את הטקס בהצגה: באמצעות ספר ש"מצאו" הם חזרו לבריאת העולם, התקדמו לאדם וחווה (הילד שגילם את הנחש לא היה ממש מרוצה מהליהוק), משם למבול, ואז לאברהם אבינו. בכל קטע שולב גם שיר מודרני שקשור אליו.
יותר ממאה ילדים השתתפו בטקס כולו. המון הורים, ובהם עבדכם, נאלצו לאמץ את שריר הזום של מצלמת הטלפון בניסיון לקלוט את ראשו של הילד שלהם בין כל הילדים. מבוכה נרשמה כשבשתי הדקות הראשונות של הטקס צילמתי בטעות ילד אחר. ישבתי ממש רחוק.
לבסוף תפסתי גם את העולל, כשקיבל כמה שורות בחלק שבו מתארים את סיפור אברהם והמלאכים. להלן הטקסט: "הוא לא הכירם, הם היו זרים, אך מיד קרא: ברוכים הבאים! רץ אליהם ואמר בשמחה: אתם עייפים וזקוקים למנוחה".
לא המגרש הביתי
זה לקח לו בערך 11 שניות. רגע לפני כן ביקשתי מהדוקטור שתכין את הציוד, אך לתדהמתנו היא גילתה שהסוללה שלה בטלפון אזלה. הרגעתי את הדוקטור ואמרתי לה שאקח את הצילום על עצמי, אך לצערי ברגע שהעולל החל לדבר הזדקף הבחור שלפניי והחל לצלם גם הוא. כנראה הבת שלו הייתה הבאה בתור. ניסיתי למצוא זווית אבל הוא היה בחור רחב. לא היה לי כל כך לאן לזוז. וכך צילמתי את כל הטקס בפריים מושלם, אך רק בקטע של העולל רואים כתף ומאחוריה את קולו של הילד שלי. אם לא היינו משיגים בנס קטע וידאו שצילמה בטעות מישהי שישבה שתי שורות לפנינו, היינו צריכים להראות לעולל את המבוכה.
אחרי שעה ורבע בערך תם החלק האמנותי, והמנהלת המיתולוגית של בית הספר עלתה לנאום. היא אשת חינוך מעולה, אבל בנאומים שלה אני בדרך כלל מתעצבן על הכנסת נושאים פוליטיים כאלה ואחרים. לשמחתי הפעם היא התרכזה בחשיבות האירוע. "התורה היא יסוד קיומו של עם ישראל" ו"תנו לאוצר הזה להראות לכם את הדרך" ו"התורה תהפוך אתכם לאנשים ערכיים יותר ואת העולם לטוב יותר" – האמירות האלה ריגשו אותי דווקא כי הן לא הגיעו מהמגרש הביתי שלה.
העולל רץ אליי אחרי הטקס עם התנ"ך החדש שלו, ואני הרגשתי כאילו 3,000 שנה התנקזו לחצר בית ספר ברמת־גן. חיבקתי אותו ואמרתי לו שהוא היה הכי טוב בטקס. אומנם לא הייתי משה רבנו בטקס שלו, אבל אני מקווה שיום יבוא וגם הוא יזכור את החיבוק שנתן לאבא שלו רגע אחרי שקיבל את המתנה הכי גדולה שהוא יכול לקבל חוץ מפלייסטיישן.
מהיום, עולל, יש לך 3,000 שנה בתיק. אל תיתן לאף אחד לבעוט בו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
