מלחמה בזעיר אנפין מתחוללת בשבועות האחרונים בקיבוץ מגידו. הקיבוץ שוכן באזור שאיש מלבד קיצוני־הקיצונים לא יגדיר אותו שנוי במחלוקת. בכל זאת, הוא מצא את עצמו בלב סכסוך מתלהט על שטחים, כאשר ערבים־ישראלים דורשים שאדמות הקיבוץ יימסרו לידיהם משום שלפני שהפסידו במלחמה שמטרתה להשמידנו שכן עליהן כפר ערבי.
כמו כל סיפור טוב, הרמזים נאספו אט־אט. בתחילה הייתה זאת הפגנה שנתית לציון יום הנכבה, שהקיבוץ קיבל בהבנה ואפשר את קיומה. אם נראה להם שאנחנו מבינים את זעקתם ומזדהים איתה, ודאי חשבו התושבים, הם יניחו לנו לנפשנו. נסבול יום אחד ונחיה בדו־קיום נוח ב־364 ימות השנה האחרים.
אך הם טעו: למפגינים לא הייתה כוונה למחות רק לשם המחאה, ואחריה לחיות לצד תושבי מגידו. כוונתם הייתה להעצים את המחאה בכל שנה, ולבסוף – כמו בשבועות האחרונים – להפוך אותה לשבועית. פעם בשבוע צובאים ערבים־ישראלים על גדרות הקיבוץ ודורשים לקבל את אדמותיו. תופעה זו לא נעצרת במחאה, אלא מסלימה להרס שטחים חקלאיים, במעין איום של פרוטקשן.
בהפגנות הללו לא משתתפים רק אזרחים מן השורה, אלא גם נציגי ציבור כמו עאידה תומא סלימאן, שהגיעה למקום עטופה בדגל אש״ף. זו עדות נוספת על היעדר נכונותם של הפוליטיקאים הערבים־ישראלים לראות בעצמם חלק מהמדינה. יש שיגידו שהדבר לא משקף את עמדתם של כלל ערביי ישראל, אלא רק את עמדות נציגי הציבור שלהם, הנוטים להיות קיצוניים מהם. אם כך, אולי תמונות המחבלים המונפות אל על בהפגנות הללו מדגימות את הצמא לדם ואת הסירוב לחיים משותפים מצד המפגינים הערבים.
מארגני ההפגנה המבוגרים, וגם המשתתפים הצעירים, לא מעוניינים לחיות לצידנו. ברגע שנתפס בעדשת ״הצינור״ אומרת נערה ערבייה־ישראלית שבסוף ״הם ילכו, לא אנחנו״. היא לא תסתפק בחיים משותפים: ״הם״, היהודים, חייבים ללכת. אין להם מקום בחזונם של המפגינים.
הפגנות מגידו צריכות לשמש מקרה בוחן ונורת אזהרה. הוויתורים וההבנות אינם מתקבלים בצד השני כי אין להם שום עניין בחיים משותפים, אלא במחיקת העבר – מחיקת ההפסד הצורב שנחלו שוב ושוב כשניסו להשמידנו ולחסל את תקומת העם היהודי בארצו.
לא מדובר בשיח זכויות אלא בשיח אלים המבקש לכפות מציאות בכוח. אולי הלקח החשוב ביותר ממקרה זה הוא שעלינו להפסיק לזלזל בהם ולהתחיל להקשיב להם. הם אומרים לנו במפורש מה הם רוצים. יאסר ערפאת, שהפכנו במו ידינו ממנהיג גולה וחלש למנהיג רשות אוטונומית חמושה, המשיך לדגול ב״תוכנית השלבים״ אל מול רפיסותנו. הוא המשיך לומר שוב ושוב שהמטרה היא לא שלום, אלא להתיש את ישראל ולהשתמש בכל שיטה אפשרית כדי לנגוס בעוד ועוד משטחי מדינת היהודים, עד שישתלט על כולה.
גם בקמפוסים הקיצוניים בארצות הברית מדברים בקול אחיד וברור. ארגון ״סטודנטים לצדק בפלסטין״, שדוגלים בהרבה דברים אך צדק הוא לא אחד מהם, מצהירים על כוונותיהם בשיריהם ובדקלומיהם. במהלך חמש השנים שהובלתי את המאבק למען שמה של ישראל באוניברסיטת קולומביה שמעתי שני שירים יותר מכול: "מהים עד הנהר פלסטין תשוחרר", ו"תחי האינתיפאדה". למרבה הזוועה, השירים האלה לא משאירים מקום לדמיון. ה״צדק״ יתחיל באינתיפאדה – לא בהתקוממות, אלא באינתיפאדה על כל משמעויותיה – ויסתיים ב״שחרור״ מהים לנהר.
גם בקמפוסים יש מי שקוראים להידבר עם הקבוצות הקיצוניות הללו. אבל כמו במגידו, זאת תהיה טעות. קבוצות קיצוניות ואלימות מבינות כוח ועיקשות, לא התנחמדות והתרפסות. באוסלו, במגידו ובקמפוסים, בנגב, בגליל ובירושלים – ויתורים בתגובה לאיומים לא יובילו להפסקת האיומים, אלא לאיומים נוספים שרק יתעצמו, לצד דרישות מתרחבות והולכות. חולשה מול פורעים הסוחטים את ישראל תוביל אותנו בדיוק לאותו מקום שמוזכר בשיר של הסטודנטים – לים.
