תשמעו סיפור יפה, לפני כמה ימים, בשעת בוקר מוקדמת, לקחתי את הילדים לגן, וחזרתי הביתה באופניים. ובדרך הביתה, בצומת, ברחוב ויצמן, ראיתי אופנוע גדול זרוק על הכביש, ולצידו, על המדרכה, בין שני מעברי חצייה, ראיתי רוכב אופנוע מתפתל מכאבים, וסביב האיש הפצוע עמדו כמה אנשים שדאגו לו כזה, והכול היה מאוד מאוד טרי, כלומר, היה לי ברור שהתאונה הזו התרחשה לפני שניות ספורות, הגלגל של האופנוע עדיין הסתובב, והרוכב שהיה על המדרכה עדיין נאנק, וכל האנשים שעמדו איתו ועטפו אותו, היו מבולבלים ונבוכים, וכל האנשים שהיו ברחוב, עצרו לרגע את החיים והביטו באיש האומלל שהיה על הרצפה, וגם אני עצרתי והסתכלתי עליו. זה היה רגע בעולם.
הנחתי את האופניים שלי בצד, וניגשתי לקבוצה שעמדה שם, והתכופפתי אל רוכב האופנוע, ושאלתי אותו אם הוא רוצה מים, והרוכב סימן לי כזה, "לא, לא" עם הראש, ובינתיים בחור אחד שהיה שם, שאל אותי אם אני יכול לעזור לו להרים את האופנוע, אז אמרתי לו בטח, ונעמדתי, וניגשתי לאופנוע, וכשהרמתי את הראש ראיתי שהבחור שמרים איתי את האופנוע זה מוכר הירקות הערבי מהחנות היקרה שיש לי מתחת לבית, וכמו שאני זיהיתי אותו, ככה הוא זיהה אותי, זה היה רגע חמוד כזה, הרמנו ביחד את האופנוע, וגררנו אותו בזהירות למדרכה, הוצאנו את המפתחות מהסוויץ', ואת הפלאפון מהמתקן, והבאנו את הכול לרוכב האופנוע שעדיין היה על הרצפה.
ואחר כך קפצתי לבית הקפה שיש ליד חנות הירקות, כדי לקנות לאיש המסכן מים, אוקיי הוא אמר שהוא לא רוצה, אבל ברור שבן אדם שעבר תאונה צריך לשתות קצת מים! ובבית הקפה עמדו בתור שתי נשים, אז ניגשתי למקרר של השתייה הקרה, ואמרתי למוכרת, יש תאונה בחוץ אני שנייה מביא לאיש שם את הבקבוק וחוזר לשלם, אבל עוד לפני שסיימתי את המשפט, האישה שעמדה ראשונה בתור, אמרה מיד, בלי להתבלבל, תלך! אני אשלם! ועוד לפני שהיא סיימה את המשפט שלה, המוכרת אמרה, עזבו לא צריך, לבריאות! הכול קרה בשניות, ואני חייכתי ואמרתי לשתיהן, תודה, ורצתי בחזרה לבחור שהיה על הרצפה, והגשתי לו את המים, ואמרתי לו, קח אחי, תשתה, והאנשים שהיו שם אמרו לו שעדיף לא לשתות, כי אם הוא נפצע רציני זה יכול להיות מסוכן, ואני אמרתי, טוב אז קח אחי שיהיו לך מים, והבחור אמר לי תודה.
ואחר כך חבר של רוכב האופנוע הגיע לשם, ודאג לו, וגם האמבולנס מאיכילוב הגיע, ואני הבנתי שאין לי מה לעשות שם יותר, אז הלכתי בחזרה לבית הקפה, ושאלתי את המוכרת אם היא רוצה שאני אשלם בכל זאת, והמוכרת אמרה, מה פתאום מה פתאום, והתעניינה כזה, מה עם הפצוע, ואני אמרתי לה שנראה לי שהוא יהיה בסדר, הוא נראה יותר טוב, הנה בדיוק עכשיו מעלים אותו לאמבולנס.
כל הסיפור הזה שסיפרתי נמשך שלוש ארבע דקות, כל הבלגן הזה קרה בחטף, ובדרך הביתה, כשעליתי במדרגות, הרגשתי ממש דמעות כאלה מתחת לעיניים, אני לא יודע להסביר את זה, היה משהו כל כך מרגש במעטפת האינסטינקטיבית הזאת שנוצרה מסביב לרוכב האופנוע שנפצע, כל האנשים שהיו סביבו ודאגו לו והזמינו אמבולנס ושמרו עליו, זה היה כמו איזה בדיחה על הישראליות, ערבים ויהודים, נשים וגברים, דתיים וחילונים, עומדים ודואגים לאיש אחד שנפצע, אפילו האישה שעמדה בתור בבית קפה מתגייסת במהירות כדי לעזור לו. למה לא לעזור אם אפשר.
ועכשיו ברשותכם אני אכתוב משהו קצת קיטשי, אבל לא אכפת לי, אני לא מתבייש, אני כבר שנים נושק לקיטש! אני רוצה לכתוב שבניגוד למה שקורה ברשתות החברתיות, שבהן כולם מקפידים לשנוא ולתעב זה את זה, בניגוד למה שקורה בערוצי התקשורת, שבהם כולם מתנגחים בכולם, בניגוד למה שקורה בדיווחי החדשות, שמתפקעים מאייטמים אלימים ונוראיים – העולם שבו אנחנו חיים, הארץ שבה אנחנו חיים, החברה שבה אנחנו חיים – הרבה יותר רכה, עדינה וחומלת. יכול להיות שאני מגזים, יכול להיות שאני מדחיק, יכול להיות שאני מספר לעצמי סיפור שאין לו כיסוי, אבל זה מה שהרגשתי באותו היום, כשחזרתי הביתה.
תחשבו על זה רגע, תחשבו על הסצנה הזאת, רחוב סואן בעיר מנוכרת, רוכב אופנוע משתטח על הכביש, ובתוך שניות ספורות, ממש שניות! הוא מוקף ביותר מעשרה אנשים שדואגים לשלומו, הם מרפים מהחיים שלהם לרגע, ועוטפים את האיש הזר, כמו רחם, מזמינים בשבילו אמבולנס, עוזרים לו להתקשר לחבר שלו, מרימים לו את האופנוע מהכביש, קונים בשבילו מים, הם רבים ביניהם מי ישלם על המים! ויושבים איתו ולצידו עד שהאמבולנס מגיע. ובמילים אחרות – אם תשאלו אותי, גם היום, עם כל הרפורמות והחמסינים וההפגנות והאיבה, גם היום החברה הישראלית הרבה פחות מפוררת ממה שנדמה לנו. זה נכון, אנחנו יודעים לריב, לשנוא, להתחרחר ולהתווכח. אבל אנחנו יודעים גם לחמול, להאט ולאהוב, שהרי כולנו רקמה אנושית אחת חיה. שכוייח זה הסיפור.
