מִי אַתָּה, יְצוּר כָּזֶה מוּזָר?
נִדְחַף לִי לַגִּנָּה, לֹא דּוֹמֶה לְשׁוּם דָּבָר.
אֲנִי לֹא יְצוּר וְלֹא מוּזָר.
אֲנִי פִּטְרִיָּה, קוֹרְאִים לִי גַּמְצוּץ, וְאַתְּ רַגְזָנִית עִם פַּרְצוּף חָמוּץ!
לפיץ יש גינת ירק נהדרת, והיא מטפלת בה לגמרי בעצמה. היא מנכשת, עודרת וזורעת, ואף מנשקת נבט שלא חש בטוב. הרוקט והקולורבי זוכים לאיחולי בוקר טוב ולליטוף, והברוקולי זוכה לאמפתיה לאחר שקיבל ביס מזחל מכעיס. כובע הגמבה שעל ראשה של פיץ וחצאית העלים שלה לא רק מאפיינים אותה בחינניות רבה, אלא גם מעידים על קשר סימביוטי עמוק בינה ובין הגינה.
יום אחד פיץ מגלה בממלכה שלה יצור גדול ולא מוכר, שמזדהה בעיניה כפטריית גמצוץ. פיץ לא מרוצה מנוכחותו של האורח הבלתי קרוא, ומבקשת ממנו להסתלק. הגמצוץ לא מוחה ולא נעלב, ואפילו טוען שהיה שמח ללכת משם, אך מה לעשות והוא תקוע באדמה. מכאן ואילך מתחילה סדרת ניסיונות משותפת ומשעשעת במטרה לסייע לגמצוץ להסתלק: פיץ מנסה לדחוף אותו, להדביק לו כנפיים, לתת לו גלגלים, להבהיל אותו ולדגדג אותו, אך לשווא. באופן פרדוקסלי, ניסיונות הסילוק מייצרים קירבה, והמשחקיות הכרוכה בסדרת הפעולות היצירתית מייצרת קשר וחיבור. כשפיץ מבינה שלא תוכל לסלק אותו היא מעניקה לו תפקיד של דחליל, עד שיום אחד הגמצוץ נעלם ופיץ נמלאת עצב וגעגוע.
ברובד הראשוני והגלוי, זהו סיפור על האופן שבו נבנית חברות ועל המתנות שאֲחֵרוּת מעניקה. חדוות הגילוי, משחקיות, הדדיות והנאה משותפת הם הרכיבים שמייצרים את הקרבה והקשר עם היצור הזר, שפיץ כה נרתעת ממנו בהתחלה. פיץ לא רק מפוגגת את החששות מהזר שלפניה, אלא לומדת לחבב אותו כשהיא עומדת על טיבו ואף מכירה בערכו. תפקיד הדחליל שהיא מעניקה לו הוא בבחינת make the defect an effect, כלומר – להפוך את הלימון המשונה ללימונדה מרווה. פיץ ממירה את הרצון הראשוני ברצון חדש, ומגלה בכך גמישות, פתיחות ויצירתיות.
רובד נוסף וסמוי יותר מגיע בחלקו האחרון של הסיפור, כשהגמצוץ נעלם יום אחד מבלי להשאיר עקבות. הגמצוץ אינו רע: הוא לא ברח ולא ביקש לפגוע, אלא התנהג כמו שפטריות מתנהגות: באותו אופן שבו הן צצות כך הן גם נעלמות. זהו חוק טבע. פיץ אבלה ומשתוקקת שישוב, אך הסיפור מסתיים עם הידיעה שגמצוץ לא יחזור. בגשם הבא, כנראה, תבוא פטרייה אחרת. גורדון נוי עוסקת ברגישות ובחוכמה בחוויית האובדן – של חבר, של חיים – והבחירה למקם את הסיפור בגינה מתחברת באופן הרמוני לחיים; בשניהם מתקיימת מחזוריות של צמיחה וקמילה, התחלה וסוף.
בטקסט רווי מתיקות, חמימות והומור, לצד איורי הקולאז' הייחודיים לה, גורדון נוי מוכיחה שהיא לא רק מאיירת מחוננת אלא גם מספרת סיפורים ששווה לעקוב אחרי יצירותיה הבאות.
