הדמוקרטיה מאוד חשובה לי. לא רק כדרך לשמור על שלטון מאוזן וזכויות אדם, אלא מעצם חשיבות הדמוקרטיה בפני עצמה. במאות ה-19 וה-20 נוסו בעולם כל מיני גרסאות של דמוקרטיה שבהם להצבעות של חלקים שונים באוכלוסייה היה ערך שונה, לכאורה בהתאם לתרומתם הצבאית או הכלכלית למדינה. בסופו של דבר הגיעו לשיטה של זכות בחירה אוניברסלית, שבה לכל אזרח יש זכות הצבעה שווה. היו חששות מהשיטה, לכאורה, אנשים משכילים או בכירים יותר מבינים את המצב יותר טוב מהעם ה"פשוט", ש"יכול להביא לשלטון אנשים נוראיים", אבל לאורך השנים השיטה הוכיחה את עצמה. שוב, לדעתי השיטה הזו עדיפה לא רק על סמך ניסיון היסטורי אלא עדיפה ברמה מוסרית כי זכות הבחירה היא זכות בפני עצמה.
אני מרגיש שבשנים האחרונות זכות הבחירה שלי נשחקה, זאת משום שצומצמו והוגבלו הסמכויות של נבחרי הציבור, והועברו לפקידים ולרשות השופטת. להבנתי, זכות ההשפעה של השכבות החלשות נשחקה הרבה יותר מהזכות שלי. את הזכות הזאת אי אפשר להחליף בשום הטבה כספית או הזדמנות חברתית – זאת זכות בפני עצמה. יכול להיות שאם השופטים היו נבחרים על ידי הציבור (מתוך שופטים מנוסים שעונים לקריטריונים קשיחים מסוימים שהכנסת תקבע), או על ידי ועדה של נבחרי ציבור (שוב, מתוך שופטים מנוסים ומצטיינים שעונים לקריטריונים) אז אפשר היה לסיים בזה. אבל היום המצב הגיע רחוק מדי ויש צורך גם להגביל את סמכויות הרשות השופטת. כל מי שמחליט החלטות גורליות על המדינה, כולל שופטי בג"ץ, הוא פוליטיקאי. יש לו כוח רב וכוח משחית. לכן נדרשת עליו ביקורת ציבורית.
לכן אני סבור כי נדרשת רפורמה במערכת המשפט שתחזיר את ההשפעה לנבחרי הציבור, ותחזיר את אמון הציבור למערכת המשפט.
לאחרונה אני מרגיש שיש גם איזושהי אכזבה מהפוליטיקאים שלנו ורצון ציבורי להחליף את השיטה בשיטה אחרת בה יקבלו את ההחלטות פקידים מנוסים או אולי ועדה של מלומדים שנבחרו בקפידה על ידי קודמיהם. ובכן, זה לא יעזור: סין מנוהלת היום על ידי פקידים ממלכתיים מנוסים, ואיראן מנוהלת על ידי מועצת חכמים מלומדים שנבחרו בקפידה על ידי קודמיהם. כמובן, אנחנו שונים ממדינות אלה לא רק בצורת השלטון אלא גם בתוכן. על התוכן הזה – איכות החברה שלנו והיחסים בינינו – אנחנו צריכים לשמור.
יתר על כן, אם נראה לנו שאיזשהו איש או קבוצה קטנה חיוניים כדי "לשמור עלינו מעצמנו" – כנראה אותו איש או קבוצה הם הסכנה האמיתית לדמוקרטיה. במיוחד אם יש לה את תמיכת התקשורת והאליטות.
נורות אדומות.
אחד ממתנגדי הרפורמה אמר לי שהיא מדליקה אצלו את כל הנורות האדומות. אצלי הרפורמה לא הדליקה נורות אדומות, אבל תנועת ההתנגדות לרפורמה דווקא כן. אני רואה בה כמה סימנים של משטר טוטליטרי: תקשורת מגויסת, הכרזות פוליטיות חסרות נימוקים של מוסדות אקדמיים, התערבות צבאית בפוליטיקה, ואיום מרומז במלחמת אזרחים. כל זה לכאורה מוצדק כי נלחמים לצורך מטרה נעלה. "המטרה מקדשת את האמצעים" – עוד סיסמה מסוכנת המוכרת לנו מארצות קומוניסטיות. כמובן, יש אנשים שמתנגדים לרפורמה בצורה שקולה, שלא מדליקה אצלי נורות אדומות. לצערי, בהסתכלות על ההפגנות מבחוץ אני לא שומע את קולם.
שלטון החוק.
שלטון החוק ושלטון השופטים זה לא אותו דבר. גם למשטרה יש תפקיד חשוב בשלטון החוק, ואף אחד לא יגיד שהגבלת סמכויות המשטרה היא פגיעה בשלטון החוק. בית משפט ללא אקטיביזם שיפוטי, עם הרכב מגוון, יזכה ביותר אימון מהציבור ויגביר את שלטון החוק.
איך נשמור על הדמוקרטיה?
אני מכיר אנשים שיש להם חשש שהכנסת תשתלט על המדינה, שכן גם הממשלה נבחרת על ידי הכנסת. מצד שני, לשיטתם, בית המשפט לא יכול להשתלט משום שאין לו לא ארנק ולא חרב. ובכן, בשביל להשתלט צריך להטיל אימה, למשל בעזרת היכולת להכניס אנשים לכלא. יכולת כזאת דווקא יש לבית המשפט העליון שלנו, שהחליט שהכול שפיט. כפי שראינו לאחרונה, יש לו גם את התמיכה של הרבה בעלי ארנקים עבים, שלא מהססים לאיים במשבר כלכלי.
בנוסף, ההצעה להמשיך לאפשר לרשות שלא נבחרת לקחת לעצמה את הסמכויות של רשות נבחרת, כדי שזו לא תשתלט נשמע לי כמו "משום שתמיד יש סכנה לאבד את הדמוקרטיה, בואו נוותר עליה מראש בצורה מבוקרת". אני לא מוכן לוותר עליה.
כן, ודאי שנחוצה רפורמה, אבל למה כזאת?
האמת היא שאני לא מכיר מתווה טוב יותר. עם כל הדיבורים על רפורמה במערכת המשפט, אף פעם לא עלתה הצעה מקיפה וקונקרטית אחרת. גם לא עלתה שום הצעת נגד בדיונים בוועדת החוקה. כן עלו תיקונים שנידונו וכמה מהם יושמו.
שני מתווים אלטרנטיביים עלו בתקשורת: מתווה הנשיא ומתווה פרידמן-אלבשן. מתווה הנשיא לא רלוונטי משתי סיבות: האחת היא שהוא לא פותר אף אחת מהבעיות של המצב הנוכחי, והשנייה היא שאין לו רוב בכנסת. אם למתווה של פרידמן-אלבשן יש הסכמה יותר רחבה מאשר למתווה שעבר שתי קריאות בכנסת אז אפשר לדון בו. השינויים שהושגה עליהם הסכמה מסוימת בשיחות בבית הנשיא רלוונטיים גם הם, אך נכון לכתיבת שורות אלה, האופוזיציה נטשה את השיחות.
הרפורמה הנוכחית משאירה לבג"ץ סמכויות רבות. היא לא מבטלת שום סמכות חוקית שהייתה לו, אלא רק מגבילה חלק מהסמכויות שהוא נטל לעצמו. היא לא מגבילה את סמכויותיו להתערב בהחלטות הממשלה. בית המשפט העליון נשאר הסמכות הבלעדית והאחרונה לפירוש החוק הפלילי האזרחי והמנהלתי. כך שגם אחרי שהרשות השופטת תוכפף בטווח הארוך לרצון הציבור, היא תמשיך להיות הרשות החזקה בישראל.
