כל הסערה הפוליטית שחווינו בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים, הייתה יכולה להימנע ובוודאי הייתה נראית אחרת, ללא סוגיה יסודית אחת, ותיקה מאוד ומעוררת אמוציות: הפטור הניתן לבני ישיבות חרדיות מגיוס לצה"ל. כבר שני עשורים וחצי שהמערכת הפוליטית מצויה בקלחת בלתי פוסקת סביב השאלה הזו.
שלוש פעמים דחה בית המשפט העליון הסדרים הנוגעים לגיוס חרדים: ב־1998 פסלו שופטי בג"ץ את הפטור – דיחוי, בהגדרה הפורמלית – שניתן עד אז על ידי שר הביטחון, וקבע שיש לחוקק אותו בחקיקה ראשית; ב־2002 נחקק חוק טל, שעיגן בחוק את הסדר "תורתו אומנותו" ואפשר לפטור את תלמידי הישיבות משירות צבאי, אבל ב־2012 הוא נפסל בבג"ץ בנימוק של פגיעה בעקרון השוויון; ב־2014 נחקק חוק הגיוס על ידי ממשלת נתניהו־בנט־לפיד, אבל גם הוא נפסל ב־2017, לאחר שבג"ץ קבע כי התיקונים שהוכנסו לחוק אינם חוקתיים.
רבים כבר הספיקו לשכוח, אבל אל הסחרחרת הפוליטית של ארבע השנים האחרונות, על חמש מערכות הבחירות שלה, יצאנו לדרך לאחר שהממשלה לא הצליחה להביא לחקיקתו של מתווה מוסכם לגיוס חרדים. בג"ץ קבע מועד לגיבוש חוק חדש לאחר שפסל את החוק הישן, אבל המערכת הפוליטית לא הצליחה להגיע להסכמות. הממשלה התפרקה, הכנסת פוזרה, וכך יצאנו למערכת הבחירות שנודעה אחר כך כבחירות 2019א.
אם הסוגיה תידחה שוב, אין לדעת מה יקרה. אולי יצליחו לחוקק חוק, אולי בג"ץ יפסול אותו; בינתיים עשרות אלפי חרדים נשארים בישיבות ולא תורמים לא לצבא ולא לכלכלה
מעורבותו החוזרת ונשנית של בג"ץ יצרה אינספור סבבים פוליטיים סביב הסוגיה הנפיצה. פעם אחר פעם סערה המערכת הפוליטית, שוב ושוב מונו ועדות שדנו באפשרויות השונות וניסחו המלצות: רק בעשור האחרון היו אלה ועדת פלסנר ב־2012, ועדת פרי ב־2013, ועדת שקד ב־2015, וּועדה שמינה ליברמן ב־2018. כולן טרחו וניסו לגבש מתווה שגם יהיה הגיוני וישים, גם יאפשר לייצר סביבו הסכמות פוליטיות, וגם יעמוד במבחן בג"ץ. בכל פעם שהמערכת הפוליטית מצליחה להגיע לסיכומים מורכבים ואיזונים עדינים בין צורכי הצבא והביטחון הלאומי, הצרכים הכלכליים של המדינה, האינטרסים הפוליטיים, ויכולתו של הציבור החרדי להכיל שינויים תרבותיים וחברתיים גדולים – נכנס בג"ץ אל התמונה כמו פיל אל חנות חרסינה.
הפוליטיקאים החרדים יכולים להסכים בחדרים סגורים על מתווה שיאפשר גיוס חלק מבני הישיבות, מתוך הכורח הפוליטי והבנת הנסיבות, אבל הם מתקשים לעשות זאת בפומבי ובחקיקה ראשית, על המשמעות ההצהרתית הנלווית לכך. ובכל זאת, בית המשפט מנסה כבר 25 שנים לגרום להם לעשות בדיוק את זה. החלופה האחרת היא גיוס בכפייה של עשרות אלפי צעירים חרדים. צעד שבוודאי איננו אפשרי וספק אם רצוי מבחינת הצבא.
ייתכן מאוד שגם הרפורמה המשפטית לא הייתה מגיעה לעולם בעת הזאת אלמלא סוגיית גיוס החרדים. החרדים לא חשו צורך להיכנס למחלוקת עם בית המשפט, עד שזה בחר להתערב גם בסוגיית גיוס בני הישיבות. הם הגיעו למסקנה, בצדק מבחינתם, שאין טעם בכל המאמץ המושקע בניסוח הסכמות פוליטיות ופשרות מורכבות, אם בג"ץ ממילא פוסל כל הסדר. כדי לפתור את הבעיה הם דרשו לראשונה רפורמה במערכת המשפט, שתאפשר התגברות על פסילת בית המשפט את חוק הגיוס. לראשונה אפוא הייתה כאן קואליציה שכל מרכיביה דרשו רפורמה במערכת המשפט, כל אחד מסיבותיו שלו. אלא שבינתיים אין רפורמה משפטית, וגם חוק גיוס אין. חמש מערכות בחירות מאז פסיקת בג"ץ, וחוק גיוס חדש לא נראה באופק. הממשלה הנוכחית נוטה לדחות את הדיון חצי שנה קדימה, עד לכנס החורף של הכנסת, אבל גם אם הנס יתרחש והממשלה תביא חוק חדש עם מתווה מוסכם, ספק אם בג"ץ יאשר אותו. כך נראה פלונטר פוליטי־משפטי שאינו נגמר.
כלואים בכולל
המסגור של גיוס החרדים כשאלה של "שוויון בנטל", מחמיץ היבט קריטי של הסוגיה: ההשפעות של על הכלכלה הישראלית. מאז קום המדינה, הטענות על פגיעה באתוס צבא העם ונגד ה"משתמטים" פרנסו שורה של מפלגות ופוליטיקאים. על פי התלונות הוותיקות, האוכלוסייה החרדית איננה משתתפת בנטל הביטחוני של ההגנה על המדינה וגם לא בנטל הכלכלי והחברתי, שכן הגברים החרדים לא מתגייסים לצבא וגם לא עובדים באותו שיעור כמו שאר האוכלוסייה (בהשוואה לגברים יהודים לא חרדים, מדובר ב־50% לעומת כ־90%). ובכלל, האוכלוסייה החרדית מקבלת מהמדינה שירותים וקצבאות יותר משהיא נותנת לה במיסים, מצב הפוך מזה של האוכלוסייה החילונית והדתית־לאומית.
אלא שהתלונות הרבות על היעדר שוויון בנטל הביטחוני והכלכלי, נוטות שלא להכיר בקשר ההדוק בין הנושאים: במידה רבה, הגברים החרדים לא יוצאים לעבוד בגלל דרישת הגיוס לצה"ל. אם התביעה הזו תוסר, נראה פה הרבה יותר תעסוקת חרדים. כיום, הסדר תורתו אומנותו מאפשר דחייה של השירות הצבאי לגברים חרדים שלומדים בישיבה במשרה מלאה. חוק טל חייב אותם בלימודים בישיבה בהיקף של 45 שעות שבועיות, ואסר עליהם לעסוק בכל עיסוק אחר, כולל לימודים מקצועיים ועבודה בשכר. הדרישות הללו עומדות בעינן עד גיל הפטור הקבוע בחוק, שעומד כיום על 26.
חרדי שמבקש לעזוב את הישיבה ולצאת לעבוד לפני גיל 26, מחויב להתגייס תחילה לצה"ל ולשרת שירות מלא. לצעיר החרדי הממוצע קשה גם כך לעזוב את הישיבה כדי לעבוד, אבל גיוס לצה"ל עלול להביא עליו, מלבד המחירים האחרים, גם נידוי חברתי. עד שהגברים החרדים מגיעים לגיל הפטור שמאפשר להם לצאת לעבוד רבים מהם כבר נשואים ואבות לילדים, ועם מעט מאוד אפשרויות תעסוקה. אלה שנדחקים לצאת לעבוד אינם מחזיקים בפנאי הדרוש לרכוש השכלה ומקצוע מכניס יותר. בשל היעדר מיומנויות מתאימות לשוק העבודה המודרני, הם יכולים לעבוד רק בשכר נמוך יחסית. נוסף על כך, עם כניסתם לעבודה הם מאבדים רבות מההטבות המגיעות להם ממקורות שונים כמו קצבאות, תמיכות, הנחות וסובסידיות ממשלתיות שונות. המציאות הזו מביאה רבים מהם להמשיך לחבוש את ספסלי הכוללים, שכן המחיר הכרוך בעזיבתם גבוה מדי.
הסדר תורתו אומנותו הוא אחד החסמים העיקריים והמובהקים לשילוב האוכלוסייה החרדית בשוק התעסוקה. הפתרון המתבקש והחיוני הוא התרת הקשר הגורדי בין שירות צבאי ועבודה. קהילות חרדיות קיימות גם במדינות אחרות, ושיעורי ההשכלה והתעסוקה שם גבוהים הרבה יותר מבישראל, בין השאר בגלל היעדר חובת השירות. הורדת גיל הפטור תאפשר לצעירים חרדים לצאת לעבוד, בלי להתחייב בשירות צבאי, בגיל שיאפשר להם לרכוש מיומנויות והשכלה ולצבור ניסיון רלוונטי.
התחזית הזו איננה רק השערה, יש לה גם ראיות: ב־2014 החליטה הממשלה, במסגרת ההסכמות על חוק הגיוס, על הליך "ריקון הבריכה", שכלל פטור חד־פעמי לבני 22 ומעלה משירות צבאי, והורדה של גיל הפטור הסופי מ־35 ל־24. המהלך הזה יצר מעין ניסוי חברתי. חטיבת המחקר של בנק ישראל והמועצה הלאומית לכלכלה, שבחנו מה קרה לשיעורי התעסוקה של צעירים חרדים בעקבות השינויים הללו, מצאו בקבוצת הגיל הרלוונטית עלייה בהיקף הצעירים שבחרו לעזוב את הישיבה, גידול ביציאה לעבודה, גידול של עשרות אחוזים בשכר השנתי של מי שיצאו לעבוד ובהכנסה המשפחתית הכוללת, ואפילו איחור מסוים של גיל הנישואים.
כל השינויים המבורכים הללו קרו בעקבות מהלך חד־פעמי שאפשר לחרדים לצאת לעבוד. אפשר רק לדמיין אילו שינויים עשויים לקרות בעקבות שינוי של קבע. סקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בקרב צעירים חרדים בני 18־30 הראה כי בין 20 ל־33 אחוזים מהם יעזבו את הישיבה וייכנסו לשוק העבודה, אם גיל הפטור ירד.
חשוב להבין: לא מדובר בעוד בעיה כלכלית, אלא בבעיה אסטרטגית לעתידה של מדינת ישראל ולעצם קיומה. אינו דומה פטור שניתן לכמה מאות בני ישיבות ב־1948, כאשר עולם התורה עמד בסכנת כליה לאחר שהנאצים העלו את רובו בעשן השמיימה, אל עשרות אלפי בני הישיבות המוגדרים כיום כדחויי גיוס, ולפיכך אינם עובדים ואינם מתגייסים. המציאות של אוכלוסייה הולכת וגדלה הנשענת על חסדי המדינה ואינה מפרנסת את עצמה, איננה בת־קיימא. כשתהיה פה מסה קריטית של ציבור חרדי שלא מחזיק את עצמו, נטל המס על שאר האוכלוסייה יגדל עוד ועוד, והשירותים הציבוריים יידרדרו. מציאות כזו תביא להגירה של אוכלוסייה יצרנית ועשירה, שיש לה חלופות במדינות אחרות, ובסופו של דבר לקיצה של המדינה היהודית.
על קדושת העיקרון
הפתרון שהוצע דורש ויתור על חלום השוויון בנטל הצבאי, אבל הוא ישפיע לטובה על הנטל הכלכלי והחברתי. אם החרדים לא יתגייסו עכשיו, לא ייווצר שום איום ביטחוני ממשי (ספק אם הצבא בעצמו מעוניין בכל כך הרבה מתגייסים חרדים); זה כן יקרה אם בעוד עשרים שנה חצי מהאוכלוסייה בגיל העבודה תורכב מחרדים שאינם עובדים או עובדים בשכר נמוך. הכנסות המדינה לא יספיקו לה כדי לממן את המטוסים, הטילים והטנקים הנדרשים כדי להגן על מדינה קטנה מוקפת אויבים גדולים.
בסוף, יציאה לעבודה תוביל לגיוס לצבא, לא להפך. ככל שצעירים חרדים יצאו לעבוד הם יתנתקו מהתלות במנגנוני השלטון והישיבות, ישתלבו יותר באוכלוסייה הכללית וגם ישפרו את תנאי החיים שלהם עצמם. ילדיהם כבר ירכשו מקצוע, ילמדו באקדמיה, יעבדו במקצועות מכניסים יותר וישתלבו עוד יותר באוכלוסייה הכללית. הנכדים שלהם כבר יתגייסו לצה"ל. זה התהליך הטבעי שבו הדברים צריכים להתרחש ויכולים להתרחש: קודם כול עבודה, אחר כך שילוב חברתי, ורק בסוף גיוס לצבא.
על השולחן מונח מתווה גיוס חדש, שבחודשים האחרונים עמלו עליו במשרד האוצר. על פי המתווה, גיל הפטור ירד ל־21, וצעירים חרדים יוכלו לצאת לעבוד. במקביל, כל השירות הצבאי ישתנה: שירות החובה יקוצר לכשנתיים, והשנה השלישית תהיה במודל של מעין קבע, עם שכר מינימום לחיילים שצה"ל יחליט להשאיר בשירות. מי שלא ירצה לא יתגייס, ומי שכן יתגייס יתוגמל. המתווה הזה היה קרוב להסכמות עם מערכת הביטחון, משרד האוצר, ובשקט בשקט גם עם המפלגות החרדיות. במשרד האוצר טוענים שהמגעים המתקדמים עלו על שרטון בעקבות דרישת שר הביטחון יואב גלנט להביא במקביל לחוק הגיוס גם את חוק הוקרת השירות, שייתן תוספת לשכר החיילים בכל השלבים. במערכת הביטחון נטען כי לא היו קרובים להסכמות והדיונים נמשכים כל העת – הן בדרגי המקצוע והן ברמת השרים גלנט, סמוטריץ' וראש הממשלה נתניהו. מטבע הדברים, איש צבא כמו גלנט לא יכול להביא חוק שמעניק פטור מגיוס לאוכלוסייה שלמה בלי לתת במקביל תגמול משמעותי למשרתים. אלא שדרישות תקציביות בגובה של מיליארדי שקלים לבסיס התקציב, רגע אחרי אישור תקציב, הן סדין אדום עבור משרד האוצר.
עכשיו מתקשים בקואליציה להגיע שוב להסכמות. המפלגות החרדיות נסוגו מהן, ומחפשות כרגע פתרון עוקף בג"ץ בדמות "חוק יסוד לימוד תורה". בממשלה שואפים להביא הסכמות כלשהן כהחלטת ממשלה כבר בחודשיים הקרובים, כמענה לדרישת בג"ץ, וכהבטחה שחקיקה תהיה בחורף. אם אכן כל הסוגיה תתגלגל שוב חצי שנה קדימה, אין לדעת מה יקרה. אולי יצליחו לחוקק שוב חוק, אולי לא. את החוק החדש בג"ץ אולי יפסול שוב, ואולי לא. בינתיים עשרות אלפי צעירים חרדים נשארים בישיבות ולא תורמים לא לצבא ולא לכלכלה. אין שום סוגיה אחרת בהוויה הישראלית שבה ההתעקשות על עיקרון מופשט גובה מאיתנו מחירים גבוהים כל כך בהווה, ומחירים גבוהים אף יותר בעתיד.
