מכל הסיבות לכך שאני לא מסתדרת עם לילות הקיץ החמים, הלחים, הדביקים והקצרים מדי, דבר לא הכין אותי ללילה שבו אצטרך שוב לקום ליצור קטן ורועש. כזה שהוא רק בן ימים ספורים, מציק לי כי הוא רעב ובטוח שאני האחראית הבלעדית לשובע שלו. ואני כמובן מתכוונת ליתוש.
או בעצם ליתושה. והיא באה עם חברות. והן היו רעבות ומצוידות היטב.
זה קרה בלילה מתיש במיוחד. כרגיל הלכתי לישון מאוחר מדי בידיעה שמחר אספוג את הנזקים הרבים שתביא העייפות הזו, שאני לא לומדת ממנה לקח אף פעם. כשעצמתי את עיניי וסוף־סוף התחיל להזדחל לשנתי החלום על מאפיית לחם בכפר פסטורלי – היה נראה שמתפתח פוטנציאל עלילתי מרתק – שמעתי אותו לראשונה. הזמזום.
בהתחלה החלום עוד הצליח לאלתר משהו על פעמון שמצלצל כשהלחם בתנור מוכן או משהו כזה, אבל עד מהרה הזמזום חזר על עצמו שוב ושוב ושיבש לחלוטין את תוכנית הבימוי של התת־מודע שלי. לא נותרה לו ברירה אלא להעיר אותי.
הרמתי את השמיכה, שעד אז הייתה לגמרי מיותרת כי היה לי חם במיוחד, וניסיתי ליצור כיפת ברזל שלא תאפשר כניסת פולשים ואזעקות, שכבת הגנה שתשיב את השלווה לאנשי הכפר שבחלום, ותניח גם לי לחזור לישון בבטחה. אבל אז נהיה לי חם מדי, ולאחר ניסיונות נוספים להתעלם מההפרעות הרבות, התחלתי לכעוס.
היא לא איחרה להגיע, החוצפנית האכזרית הקטנה, וחלפה מולי בזמזום מתרברב. אם נתרגם אותו לעברית רחוב, נקבל משפט שאני לא מרשה לילדים שלי לומר
קמתי מהמיטה, מטושטשת ומפהקת, וניגשתי לארון התרופות כדי להצטייד בכלי מלחמה. מרחתי את כולי בסנו־די ריחני שמבטיח, בכיתוב על גבי האריזה, שריון מלא ובלתי חדיר. חזרתי למיטה, ובדרך לשם אספתי ליתר ביטחון מגבת שעמדה על ערימת הכביסה לקיפול – נשק חיוני נוסף למקרה שהשריון לא יהיה יעיל מספיק.
הייתי בטוחה שאירדם מיד, בהקלה ובתחושה שהרע נמצא מאחוריי. אלא שהאדרנלין בגופי בער, ותחושת נקם אובססיבית חדה עלתה בי. מי ישמע, כאילו מובי דיק תקף את הספינה שלי והוריד לי רגל.
שכבתי בחושך בעיניים פקוחות ובאוזניים דרוכות, וחיכיתי.
היא לא איחרה להגיע, החוצפנית האכזרית הקטנה, וחלפה מולי בזמזום מתרברב. אם נתרגם אותו לעברית רחוב, נקבל משפט שאני לא מרשה לילדים שלי לומר. מיד שלחתי תגובה חינוכית נוקשה בדמות תנופת מגבת מטבח לעבר הזמזום, ורצתי להדליק את האור כדי לראות את גופת האויבת מוטלת לפניי.
אתם יכולים לנחש, היא הצליחה לחמוק.
השארתי את האור דולק ונעמדתי לרגלי המיטה בתנוחת קרב כשהמגבת בידי ועיניי סורקות את מרחבי החדר. ואז הבחנתי בהן. שתי יתושות שמנמנות נחו על הקיר הקרוב לחלון. אומנם לא ראיתי את עיניהן, אבל אין לי ספק שהן הביטו בי ובחנו כל תזוזה בגופי.
צעדתי לאט לכיוונן, מהדקת את אחיזתי במגבת, לא מרשה לעיניי למצמץ. הרגשתי אגל זיעה יוצא לדרכו במורד המצח. ברגע שהערכתי שהמרחק סביר, הנפתי לכיוונן מגבת שהכתה בקיר בקול רם.
ידי לא שפכה
המתנתי שנייה, כדי להיות בטוחה שאף ילד בבית לא שמע והתעורר ויגיע חלילה לראות את אמו פרועת שיער ואחוזת טירוף – לוק שירסק לי את הסיכוי להגיע לטופ רשימת האמהות המגניבות והמושלמות.
אבל השקט הופר בזמזום צורם נוסף, שהקפיץ עוד קצת את פיוז הטירוף. מצאתי את עצמי מסננת לעבר היתושות מילים השמורות רק למחבלים ורוצחים שפלים. בשלב הזה כבר לא שלטתי באסטרטגיות השונות, או בעצמי, ופשוט הכיתי במגבת לכל עבר. מכה על המיטה ומכה באוויר לכיוון התקרה ומכה לעבר החלון ומכה על הקיר כשאני מדלגת מהמיטה לכרית, לשידת התכשיטים ולרצפה, עד שנעצרתי מתנשפת בתבוסה.
איזו פנייה שגויה פניתי בחיי, שאני מבלה במרדף אחרי יתושה במקום לתת ביס מנחם בחלה כפרית טרייה שהרגע נאפתה בחלום? מה עשיתי רע שמגיע לי העונש הזה?
בבוקר למחרת תהיתי מדוע לא עלה בדעתי לצאת מהחדר ולהביא את נשק יום הדין שאנחנו שומרים בדרך כלל ללינה בסוכה או בשטח – המנורה הסגולה. אבל ברגע ההוא, בכוחותיי האחרונים, זחלתי בחזרה למיטה תשושה ועצבנית, מופסדת ומקבלת בכניעה את העובדה שמעופף צמא דם לבטח יבצע בי את זממו כל הלילה, ומרוב תשישות לא אוכל להתנגד ולהגן על עצמי.
התעוררתי בבוקר עם כאב ראש ובחילה מהסנו־די המיותר שעדין הסריח את כולי, ועל מצחי התנוססו שתי עקיצות אדמדמות ומגרדות, זכר למאבק הכושל מליל אמש. לתדהמתי, על השידה ליד המיטה שכבו ללא ניע שלושה יתושים קפוצים והפוכים על גבם. אין לי מושג ממה הם מתו. לא ידי שפכה את הדם הזה, וחבל שכך. במיוחד כי מדובר בדם שלי.
עברו כמה ימים מאז המערכה הזו, אבל רוח הקרב עוד מפעמת בי. אני בטוחה שגם מהצד השני נערכים להמשך. והם לא יסתפקו רק בדם שלי, אז הישארו ערניים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
