בעולם מקביל, חבר הכנסת שמחה רוטמן הגיע אתמול למתחם שרונה בתל־אביב, מלווה בראש המטה שלו, אולי גם ביועצת התקשורת, לשבת בבימת המפגש בין הקוראים לסופרים. אולי הוא לא הגיע בכלל לדוכן של "סלע מאיר", אולי הוא נעצר שם. לצידו, שתי ערימות ספרים. אחת, מכילה את ספרו "מפלגת בג"ץ", השנייה – "למה שהעם יבחר את השופטים?"
מולו יושבים אותם אנשים שאתמול הקיפו את הדוכן שלנו בצעקות. אבל ביקום המקביל הם לא צועקים, הם מדברים. לפעמים מרימים קול, אבל בעיקר מדברים. הסיבות לרפורמה המקודמת בחצי השנה האחרונה כולן נמצאות בספרו הראשון. ההסברים נמצאים בפירוט בספרו השני. האם יש מעשה דמוקרטי יותר מעמידה כנה וחשופה מול הציבור ושיתוף במדיניות המפורטת של נבחר ציבור? כמה חברי כנסת, שרים או יושבי ראש של ועדות הכנסת עשו זאת בשנה האחרונה? בעשור האחרון?
כמי שעובד בשנה וחצי האחרונות בהוצאת 'סלע מאיר', ונהנה מכל רגע, התרגלתי למחאות ולזעקות ה"בושה! בושה!" המושמעות לעברנו מעת לעת, אבל אם יש דבר אחד שלא התרגלתי אליו – הוא אובדן השיח. לפני שנה, באותו מקום בדיוק, אותו דוכן של סלע מאיר בשרונה, כמעט אותם אנשים, הדברים התנהלו אחרת לגמרי. הספרים היו דומים, אבל המתנגדים אותם מתנגדים. רק שבניגוד למה שראיתי אתמול, שנה שעברה אנשים באו להתווכח, להוכיח, לכעוס; הם לא באו להשתיק.
הספרים שלנו נוגעים ברעיונות החיים והרלוונטיים ביותר לחיים במרחב הציבורי והמערבי כיום, ולכן מטבע הדברים הם גם יכולים לעורר מחלוקת. על כך, אין מחלוקת. אנחנו מציגים רעיונות ועמדות שיש להם תמיכה רבה בציבור – יעידו עשרות אלפי הקוראים הקבועים והמנויים. יש מי שרוצה להתנגד או להתווכח, לתקן או להתפלמס? נהדר. אין דבר שאנחנו אוהבים יותר מהידיעה שספר טוב הוא כמו אבן שנזרקת למים ומייצרת אדוות.
בשנה שעברה גדשו את הדוכנים שלנו עשרות אנשים שהתנגדו לספרים שלנו בכל תוקף, ובכל זאת הצלחתי לקיים איתם שיח פתוח, ענייני ומכבד על שלל נושאים. חלקם אפילו קנו את הספרים עליהם התווכחנו. אתמול, לעומת זאת, השחיתו לנו ציוד, החרישו אותנו בזמבורות ולא אפשרו לנו למכור ספרים – הסיבה שבשבילה התכנסנו. במקום ליהנות מהעושר של החברה הישראלית והספרות הישראלית, נאלצתי ללוות אדם בן 60 שדימם מידו עקב המהומה, שיכלה להימנע.
אבל האנשים האלה לא באו לעשות מעשה דמוקרטי, הם באו לסתום פיות. הם לא באו לשכנע ולפנות לאינטלקט של הקוראים, הם באו להחריש אותם. הם לא באו להגביר את חופש הביטוי, הם באו לחסל אותו. הטריק שקובע שמי שלא מסכים איתי הוא לא לגיטימי וממילא לא ראוי להקשבה – הוא לא רק טריק עלוב, הוא טריק מסוכן.
אין חברה דמוקרטית בלי שיח. חברה שאין בה שיח מכבד, רחב ומכיל היא חברה מעוקרת, חברה שהסיכוי שלה להיות פורה וטובה יותר שואף לאפס. מכל מה שראיתי אתמול, הדבר הכי קשה היה שלא הצלחתי לדבר עם אף אדם מהצד השני של המתרס. אני מקווה שנמשיך לגלות שעם הספר תמיד יבחר בספרים על פני זמבורות.
