נציגים של עיריית תל־אביב נעצו לפני שנים אחדות כיתוב מתכת נחרץ בעברית על בניין בא בימים ברחוב אבציונוקובסקי 12 באודסה, אוקראינה: "ישראל המודרנית נוסדה כאן". מן הסתם הוא נועד להתפלמס קמעה עם הקביעה ההרצליאנית, לפיה מדינת היהודים נוסדה בבאזל. ב־14 באפריל 1890, שבע שנים לפני באזל, השתכנה במקום הוועדה האודסאית של חובבי ציון, "קהילת הסיוע של עובדי האדמה ובעלי המקצוע היהודיים בסוריא ובפלשתינה". חברי הוועדה מוכרים היום לציבור הישראלי בעיקר כשמות רחובות: דיזינגוף, אוסישקין, ביאליק, לילינבלום, קלוזנר, שינקין ועוד. עם קצת דמיון ומכונת זמן אפשר לראות אותם מסתובבים בחצר המרופטת של הבניין ורוקמים תוכניות לחיסול הגולה וליישוב הארץ.
שאול טשרניחובסקי, אחד השכנים, כתב בעשור האחרון של המאה ה־19 שיר ערש ציוני למבוגרים. לפני שבועיים הזדמן לי לשמוע קבוצת גמלאים ישראלים שרה אותו בחצר, אחרי גמיעת הסבריו של האודסולוג הבכיר ד"ר יואל רפל: "נִטְּשׁוּ צְלָלִים, דֹּם צִפֳּרִים/ נוּמָה בְנִי, אֶפְרוֹחִי/ אַל מִצִּלְלֵי אֹפֶל תָּגוּר/ אִתְּךָ כִּי אָנֹכִי/ יֵאוֹר מִזְרָח, כַּנְפֵי רְנָנִים יְצַפְצְפוּ וִירַנְּנוּ,/ יֶחֱוַר שַׁחַר וּמִקֶּדֶם/ יַעַל גַּם שִׁמְשֵׁנוּ".
רק שעתיים ורבע טיסה מפרידות בין נתב"ג לאודסה. לאנשי העלייה הראשונה והשנייה זה לקח קצת יותר זמן. כמעט כולם עברו דרך אודסה. ב־1919 הפליגה ארצה מהנמל המקומי, למרגלות מדרגות פוטיומקין רוחשות התיירים, ספינת 'רוסלאן' המפורסמת, סנונית העלייה השלישית. ספינות דחוסות רבות לפניה ולאחריה הזרימו ארצה את משאבי האנוש של הרעיון הציוני. רוב אזרחי מדינת ישראל הם תוצר ישיר או עקיף של מפעל השינוע הכביר הזה.
ב־1960 הגיעה באמצעותו ארצה גם הפעוטה זלטה שניפיצקי, ילידת וילנה. היום היא מוכרת יותר כזהבה גלאון, יו"ר מרצ. ביום שישי שעבר זעמה גלאון על הכותרת הראשית ב'מקור ראשון', שקבעה כי מרצ הכריזה על עצמה רשמית כמפלגה לא ציונית. בעבר חלקנו תוכנית משותפת בערוץ הכנסת, ולכן אני לא רוצה להתנצח פה איתה על מפלס הדיוק בהודעה הנזעמת שלה, רק לדחות מכול וכול את הטענה שהיה משהו לא מדויק בכותרת. למרבה הצער, זו הייתה כותרת מדויקת להפליא.
על רגל אחת: ישי פרידמן שלנו גילה שהמונח 'ציונות' נמחק בחשאי ממצע מרצ. בעבר נכללה הציונות במצע, אך ב־2009 נמחקה. בכירי המפלגה החליטו פה אחד ובאין רואה שכדי לא לפגוע בחבריהם הערבים הם מוותרים על סעיף הציונות. "זה עניין סמנטי", הסביר מוסי רז לפרידמן, אבל זה הרבה יותר מסמנטיקה. כשיהודי דתי משיל מעצמו סממני דתיות חיצוניים (כיפה, זקן, תפילה במניין וכו') מתוך התחשבות ברגשות ידידו הכופר, הוא כבר הרבה פחות דתי, גם אם בלבו פנימה הוא ממשיך לחבוש כיפה. הוויתור על הסממנים החיצוניים מסגיר פקפוקים בצדקת הדרך. גם למען שלום בית אתה לא צריך לכופף עיקרון קדוש באמת, ואם אתה בכל זאת מכופף, סימן שהוא לא כל־כך קדוש.
הנהגת מרצ יכלה להסביר בעדינות לחברים הערבים שישראל היא מדינת העם היהודי; אם לא בין הים לירדן, אז לפחות בין הים למקורות הירקון. אין סתירה מובנית בין ערביותם ובין הציפייה מהם להכיר באופי היהודי של המדינה היהודית האחת והיחידה בעולם. יהודי אודסה לא כפרו מעולם בריבונות האוקראינית שלה, למרות שורשיהם העמוקים שם ועוצמתם הדמוגרפית (180 אלף ערב השואה), וגם חברי מרצ הערבים אמורים להשלים עם הריבונות היהודית בארץ ישראל. כשהנהגת המפלגה מיישרת קו עם סרבנות הכרתם בצדקת הציונות, היא בעצם מצהירה שיש לה בעיה מצפונית לא רק עם השליטה היהודית בשטחים, אלא אפילו עם השליטה היהודית בתוך תחומי הקו הירוק. לכאורה, גם שם זה כבר כיבוש. בכירי מרצ מתקשים להשלים עם עובדת שלטוננו בארץ ישראל הקטנה.
"איך אפשר להיות מפלגה ציונית, כשכל רעיון הציונות בהכרח מוחק כאן עם שלם?!", אמרה לנו דוברת מרצ מאי אוסי, ולא התכוונה לערביי יו"ש אלא לערביי ישראל. אחר־כך נטען בשמה שדבריה הוצאו מהקשרם, אבל זו טענה נלעגת מאוד כשמקשיבים להקלטת דבריה. הם מבטאים את המבוי הרעיוני שאליו נקלעה מרצ בדור האחרון. המאבק העיקש במפעל ההתנחלויות הוביל את מפלגת החוד של השמאל הציוני למקום לא ציוני. רוב החברים ורוב המצביעים עדיין ציונים, אבל המפלגה עצמה כבר לא.
"אני, דוברת המפלגה, אומרת לך שמרצ מפלגה לא ציונית". אמרה אוסי ביום רביעי שעבר, והדגישה ש"הנה, זו תגובה רשמית". כל ההסברים וההתנצלויות שבאו אחר־כך מבכירי המפלגה היו פחות מדויקים מהתגובה המוכחשת הזו. חשיפת מצעם הלא ציוני לאור הזרקורים הביכה אותם מאוד, אבל הציונות עצמה מביכה עוד יותר.
"האבות המייסדים של מרצ הם גם האבות המייסדים של הציונות", הגיב ח"כ אילן גילאון על הפרסום ב'מקור ראשון', ובמידה רבה הצדק אתו. על סמך היכרות אישית עם גילאון אני יודע שהוא אוהב את 'שחקי שחקי' של טשרניחובסקי, השיר שמוצע לפעמים כהמנון לאומי חלופי. המסר האנושי האוניברסלי שלו עשוי למצוא חן בעיני הערבים יותר מאשר 'התקווה' הלאומי. אבל טשרניחובסקי, שביום ראשון שעבר קבעה ההסתדרות הציונית שלט על ביתו המשופץ באודסה, היה כנראה דוחה בעצמו את ההצעה הזו. לכל היותר הוא היה מציע בתור חלופה את 'נִטשו צללים' שלו. הבית האחרון בשיר, שמטעמי תקינות פוליטית צונזר מכל ביצועיו המוזיקליים, רומז על עמדתו האפשרית של המשורר בוויכוח על מרצ, הציונות והערבים: "עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן/ שָׁם עַרְבִיִים חוֹנִים/ לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה".
