במחלקה הערבית של ה־BBC מכינים תוכנית מיוחדת לרגל יום השנה ה־100 להצהרת בלפור, בעוד פחות משבועיים. שליח המחלקה הגיע גם אליי כדי ללקט התייחסויות. בין השאר הוא ביקש לדעת אם הצהרת בלפור תרמה בעיניי לשלום. השבתי בשלילה. הצהרת בלפור, מה לעשות, תרמה בעיקר למלחמות. היא הבהירה לערבים שאחרי אלפיים שנה נרקמת פה מדינה יהודית, והם יצאו למאבק מתמשך שנועד לסכל אותה. יחסי הכוחות הדמוגרפיים בארץ ישראל בזמן ההצהרה עמדו על 10:90 לטובתם, כך שלאתגרי הסיכול שלהם נשקף סיכוי סביר. בסופו של דבר המדינה קמה בכל זאת, אך לא בזכות בריטניה. תרזה מיי, אמרתי לשליח ה־BBC, צריכה לנצל את אירועי ה־100 כדי לבקש מאיתנו סליחה.
הצהרת בלפור, שנחתמה ביום שישי 2 בנובמבר 1917, ביטאה מימוש נדיר של אופנת תמיכה לונדונית במפעל הציוני. רבים ממנהיגי בריטניה דאז אהדו את הרעיון הציוני, אך בצוק העתים התברר שזו הייתה אהדה אפלטונית בלבד. תחילה הם התנערו מהצהרת בלפור באופן מעשי, ובהמשך גם באופן רשמי. למרות אשרור ההצהרה בוועידת סן־רמו של המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה (1920), היא הפכה חיש קל לאות מתה. חבר הלאומים אימץ אותה, הקונגרס האמריקני אימץ, אבל הבריטים עצמם הדחיקו אותה ובהדרגה התעלמו ממנה. הם זממו להחזיק לעד בארץ שניתנה להם למשמורת מנדטורית.
בתרגום העברי הספונטני של ההצהרה נכתב ש“ממשלת הוד מלכותו מביטה ברצון על הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל“. רבים ראו בה הצהרת כורש מודרנית. 150 אלף יהודים נקהלו ספונטנית ליד הקונסוליה הבריטית באודסה ושרו ‘התקווה‘ ו‘אל נצור המלך‘. גם בארץ ישראל אחזה אווירת חג. כחודש אחרי פרסום ההצהרה נכנס הגנרל אלנבי בשערי ירושלים, ויהודי העיר הביטו בו כמכושפים. “אמרו שזו הגאולה“, סיפרה אחרי 60 שנה אחת מעדות הראייה הצעירות לעורכי הסדרה ‘עמוד האש‘. גם הרב קוק השתמש במילים דומות – “אתחלתא דגאולה“.
ב‘עמוד האש‘ נטען שרכבת הגאולה נתקעה מפני שיהודי הגולה נשארו בגולה, וזה די נכון. אבות אבותינו לא הזדרזו לנצל את חלון ההזדמנויות שבין יציאת הטורקים מהארץ להתבססות האנגלים בה, כי היו תשושים ונרפים. לזכותם ייאמר שהחלון היה צר מדי. הבריטים מיהרו להגיף אותו בלחץ הערבים. כבר באביב 1920, אחרי גל הפרעות הערבי הראשון, היה די ברור שהבריטים מתחרטים ומרמים.
“קראתי על כל השמחה וההתלהבות אשר אצלכם, אבל לִבּנו, בני ארץ ישראל, לא היה עמכם“, דיווח מזכיר בית הספר הריאלי בחיפה צבי סטריקובסקי במכתב לידיד לונדוני. הוא טען שאין שחר לאופוריה של העסקנים הציונים בבריטניה. המכתב, שהתגלגל אלי לאחרונה בזכות קרבת משפחה לנמען, הוא הקנטה סטירית של נוסח הצהרת בלפור. סטריקובסקי כתב: “בסן־רמו ובלונדון ‘בית לאומי‘, ופה בית אסורים. שם ‘מביטים ברצון‘, וכאן מביטים באי רצון גלוי ומשתדלים להכשיל אותנו על כל צעד ושעל“.
הרברט סמואל, הנציב (היהודי) העליון הראשון שהתקבל כאן בתרועות, הטיל מגבלות על העלייה ומינה את מנהיג הפורעים חאג‘ אמין אל־חוסייני למופתי של ירושלים. כעבור שנה תלש שר המושבות ווינסטון צ‘רצ‘יל את עבר הירדן מהבית הלאומי שהובטח ליהודים, והעביר אותו לבית המלוכה המלאכותי ברבת־עמון. החלום הציוני נעקד על מזבח התשוקה הבריטית לריצוי הערבים. ממשלת הוד מלכותו לא התירה ליהודי אירופה להימלט ארצה ערב מלחמת העולם השנייה, והמשיכה לחסום את השערים פה גם בפני ניצולי המלחמה. הצי המהולל שלה דלק אחרי ספינות מעפילים רעועות של פליטי היטלר, ולעתים אף פתח עליהן באש. שתי ספינות עמוסות טבעו בגללו על נוסעיהן (סטרומה ופטריה). יותר מ־50 אלף מעפילים גורשו לקפריסין ולמאוריציוס. מאות מהם נספו שם.
בשמאל הישראלי טוענים מעת לעת ששלטון המנדט הבריטי בארץ היה נאור יותר מה“כיבוש“ הישראלי ביו“ש, אבל זוהי אמירת הבל. בריטניה הגדולה, שנחשבת לחלוצת הרעיון הדמוקרטי בעידן החדש, רמסה פה ברגל גאווה את זכויות האדם. היא הגלתה לאפריקה, בלי משפט, מאות צעירים שנחשדו בפעילות מחתרתית, והוציאה להורג אנשי אצ“ל על עבירות של החזקת נשק גרידא. שוטרים וחיילים שלה פתחו באש על מפגינים בלתי חמושים.
לפעמים רצחו עוברים ושבים בלב תל־אביב בתור ענישה קולקטיבית על פעולות המחתרת. פעם התפרצו לקיבוץ גבעת־חיים, הרגו שמונה בני אדם ופצעו קרוב למאה. בלש בכיר (רוי פאראן), חטף ורצח נער ירושלמי (אלכסנדר רובוביץ) שכל חטאו היו הדבקת כרוזים. במקום להעמיד אותו לדין, שלטון החוק המנדטורי התגייס לחפות עליו. הוא אסר על יהודים להתיישב או אפילו רק לטייל באזורי גב ההר ביו“ש. בגללו נשארו אזורים אלה ריקים מיהודים עד מלחמת ששת הימים.
הבריטים דיכאו בלי בג“ץ ובלי בצלם גם את המרד הערבי הגדול של שנות השלושים, אולם בשלהי שלטונם פה ליבו את המערכה הערבית הרצחנית נגד המדינה היהודית שבדרך. הם קיוו שיצליחו לקפד את חיי מדינת היהודים בעודה באיבה. קצין בריטי בכיר, ג‘ון באגוט גלאב, פיקד על הלגיון הירדני שפלש ארצה למחרת הכרזת המדינה, טבח במגיני גוש עציון וכבש את העיר העתיקה בירושלים. רק אחרי שהיהודים בלמו אותו איכשהו, הואילה ממשלת בריטניה להכיר במדינה היהודית, אבל גם אז המשיכה לתבוע מהם לסגת אל גבולות 47‘.
היום היא מסתפקת בתביעה לנסיגה יהודית לקווי 49‘, אך באה אלינו בתביעות מוסריות חדשות לבקרים. מעולם לא החצינה הרהורי חרטה על יחסה המחפיר למפעל שיבת ציון במאה שעברה. המלכה אליזבת נמנעת בעקביות מלבקר כאן. בסתר לבה, מסתבר, הוד מלכותה עדיין מביטה בעין לא כל־כך יפה על הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל.
