לפעמים צריך לומר גם דברים פשוטים.
הכתב הפוליטי של כאן 11, זאב קם, פרסם אתמול בטוויטר תמונות (בנות כמה חודשים) של חלוקת ממתקים אחרי פיגוע, וכתב: "אין עוד מקום בעולם שבו מחלקים ממתקים כדי לחגוג בשמחה ובגיל רצח של יהודים, והכל בריש גלי ובפומבי. זה לא המחבלים עצמם וגם לא המשפחות שלהם. זה הרחוב הערבי-פלסטיני ששמח על מוות של יהודים באשר הם. תרבות של רצח ושנאת אדם טהורה".
כמה מגיבים משמאל שלפו מיד שתיים או שלוש תמונות הפוכות, של יהודים שחילקו ממתקים אחרי מות מחבלים. המסר ברור: אנחנו לא יותר טובים מהם.
תגובה אנושית טבעית
לפני 12 שנים דוד שלי היה בשליחות בארה"ב, ונהגתי מדי פעם להתכתב איתו (בדוא"ל, אם תהיתם; זו כבר הייתה המאה העשרים ואחת). כשחוסל בן לאדן הוא סיפר שהמכוניות והמרפסות התמלאו דגלי ארה"ב, ואנשים חגגו ברחובות. הריגת הטרוריסט המפורסם לא הייתה פעולת הגנה עצמית – הוא חי במסתור במשך יותר מעשור – ובטח שארבעת האנשים האחרים שנהרגו בפעולה האמריקנית לא היוו איום על צוות התקיפה של יחידת "אריות הים". אבל הוא היה רוצח מתועב, והשמחה על מותו הייתה ספונטנית וטבעית.
תאמרו, בן לאדן הוא לא דוגמה כי הוא היה טרוריסט בסדר גודל חריג. אז זהו, שמן הסתם אפשר למצוא תגובות דומות ב… טוב, בכל תרבות אנושית ובכל מדינה, עתיקה או מודרנית, מזרחית או מערבית. כשהבריטים התבשרו על ניצחון של הטייסים שלהם בקרב אוויר מול הטייסים הגרמנים, הם לא שמחו אלא התאבלו על חיי אדם שנשפכו לשווא בשם המלחמה? אזרחים אוקראינים מצטערים על מותם של חיילי רוסיה שתוקפים אותם? תעשו לי טובה.
אפשר כמובן להתעלות מעל הטבע האנושי שלנו, להיות יפי-נפש במובן האמיתי של הביטוי, ולהצטער על מציאות של מלחמה, על אנשים שהפכו לרוצחים ולמרבה הצער היה צריך להרוג אותם כדי להציל חפים מפשע. זו תחושה שאני יכול להעריך, אבל צריך לומר שהיא החריגה פה; שמחה שחיילי האויב נהרגו ולא החיילים שלנו, היא תגובה טבעית מאוד ואנושית מאוד, לא תופעה ברברית ובטח לא "עדות לצימאון דם". ועם כל זה, יש לציין שחגיגות מהסוג הזה בישראל הן נדירות מאוד, ובדרך כלל מאפיינות קבוצות שוליים.
ההבדל
אני לא יודע אם יש בכלל מה להתווכח עם מי שמשווה בין פעולה שנועדה להגן על חפים מפשע, לבין פעולה שנועדה לפגוע בחפים מפשע, אבל כמו שפתחנו, לפעמים צריך לומר גם את המובן מאליו. בקרבות של צה"ל, יוצא כוח צבאי לעצור אדם שרוצה לרצוח חפים מפשע (או שכבר עשה את זה). הוא קורא לו להסגיר את עצמו, לעמוד למשפט הוגן ובסופו להיכנס לכלא בתנאים שלפעמים סופגים ביקורת מימין – לקבל בגדים, אוכל, חֶברה וכידוע – אפילו אפשרות לתואר אקדמי. לפעמים המחבל מסרב להסגיר את עצמו, מנסה לפגוע בחיילי צה"ל ובסופו של דבר נהרג בניסיון לעשות זאת. אולי עדיף לחגוג את ניצחונם של כוחותינו בקרב, ולא להתמקד במותם של המחבלים, אבל ודאי שראוי לשמוח כשאנשים מתועבים כאלה עוזבים את העולם הזה. העולם הוא מקום טוב יותר בלעדיהם.
השמחה שמתגלה ברחוב הפלסטיני אחרי פיגוע שונה בתכלית, כי האירוע שונה לחלוטין. מדובר באנשים שתוקפים במכוון וללא התראה אזרחים אקראיים, לעתים קרובות נשים, זקנים וילדים. מי שחוגג את הצלחת הפיגועים האלה, ומחלק סוכריות אחרי מותם של חפים מפשע, הוא מנוול. אצלנו היו מעט מאוד מקרים כאלה – האחרון שהתפרסם היה לפני יותר משבע שנים, דקירת התמונה של התינוק עלי דוואבשה; אירוע שספג ביקורות וגינויים גורפים מקיר לקיר.
התביעה שלנו לזכות על ארץ ישראל, לא קשורה לטוהר הנשק; השורשים שלה נמצאים בתנ"ך ובהיסטוריה הרחוקה, והיא מעוגנת היטב גם בהיסטוריה הקרובה. אבל יש גם הבדל עמוק בינינו לבין האויבים שלנו בכל הנוגע לאנושיות, ליחס לחיי אדם ולמוסר מלחמה. ואם צריך להזכיר את זה לעצמנו מדי פעם, נזכיר את זה.
