מספרים שפעם שאל תלמיד את הרב עמיטל האם כדאי להפריד בחתונתו בין גברים לנשים. מורי ורבי הרב עמיטל השיב: "אתה כבר מצאת את הכלה שלך, למה שהחברים שלך לא ימצאו?!" אני שאלתי פעם את הרב עמיטל האם החתונה שלו־עצמו הייתה נפרדת. הוא ענה לי שכל גדולי ירושלים באו לחתונה, והישיבה הייתה מעורבת.
בעקבות הרב עמיטל, גם אני חושב שחתונות לא צריכות להיות נפרדות. יתר על כן: כשמזמינים אותי לחתונה נפרדת, לעיתים קרובות אני מתחמק מלהגיע. לא באופן הפגנתי חלילה, אלא פשוט משום שלא נעים לי לשבת באירוע חברתי כשאני לבדי בצד אחד, ואשתי לבדה בצד השני.
למרבה ההפתעה, הדיונים על חברה מעורבת או נפרדת לא השתנו הרבה מאז ימי ילדותי. כבר אז התפלמסו הרב אבינר ואמנון שפירא בשאלות הללו, כבר אז התווכחנו עליהן בפעולות ליל שבת של בני עקיבא. פלא הוא שמִבֵּין כל הסממנים הבולטים של ילדותי, השניים ששרדו את מבחן הזמן הם דווקא הקובייה ההונגרית והוויכוחים על חברה מעורבת. שניהם לא נראו בזמנו כפסגות היצירה התרבותית של הדור.
לוויכוח המתמשך הזה אני רוצה לתרום רק נקודה אחת. חשוב מאוד להבדיל בין שתי שאלות: מה לדעתי לא נכון, ומה לדעתי לא לגיטימי. יש סכנה גדולה כאשר מערבבים את שתי השאלות הללו, בסגנון רון חולדאי. כאשר ראש עיריית תל־אביב ניסה למנוע בכוח אירוע של חב"ד בכיכר רבין משום שתהיה בו מחיצה, הוא ניסה לומר שהעמדה של חב"ד אינה רק לא נכונה אלא גם לא לגיטימית, ולכן מותר להשתיק אותה בכוח.
המהלך הזה חוזר שוב ושוב בשנים האחרונות. כבר לפני ארבע שנים ניסו אנשי מרצ ברעננה למנוע את קיומה של תפילת יום העצמאות ברחבת "יד לבנים", משום שהוצבה בה מחיצה. בעירי מודיעין ניסו קיצונים לפוצץ אירוע ציבורי של ריקודי הקפות שניות, באותה עילה. לעיתים ההשתקה מלווה בטיעון שאולי הפרדה היא לגיטימית במרחב הפרטי, אך לא במרחב הציבורי. על כך אני משיב: מי קבע זאת? האם המרחב הציבורי שייך רק לכם? האם הנשים והגברים המעוניינים בהפרדה אינם משלמים מיסים? אכן, אם מישהו משתלט באלימות על מדרכה ואוסר באופן קבוע על נשים לדרוך בה, על המשטרה לסלק אותו משם, כי המדרכה שייכת לכולם ולכולן. אך אם באירוע נקודתי בוחרים גברים ונשים להתכנס בהפרדה מגדרית – זוהי זכותם. למתנגדים עומדת הזכות לא להגיע.
על כך יש להוסיף, שלא ברור גם מהו בדיוק "המרחב הציבורי". כאשר בכנס "בכל לבבך" קבעו מעליות נפרדות לגברים ולנשים, אחת התגובות הזועמות הייתה: "המרחב הציבורי שייך לכולם". האם גם כנס פרטי שנעשה באולם שכור הפך להיות "מרחב ציבורי"?! מותר לעשות אירועים נפרדים, ומותר לעשות אירועים מעורבים. כל קהילה תעשה כרצונה. תנועת בני עקיבא בחרה מזמן במדיניות הנבונה הזו, והיא מתירה לכל סניף לנהוג כרצונו בנושא ההפרדה. כך נשארה בני עקיבא אחד הגורמים המאחדים האחרונים בציונות הדתית.
יש הטוענים שהפרדה בין המינים אינה לגיטימית, כי היא דומה לאפרטהייד. זו טענה משונה, שהרי הפרדה גזענית בין שחורים ללבנים אינה לגיטימית בשום מקום, בעוד הפרדה בין גברים לנשים רווחת בכל קהילה, רק במינון שונה. כולם מפרידים במלתחות וכולם מפרידים בספורט המקצועני. הדתיים מפרידים גם בבתי הכנסת ובבתי הספר, והחרדים מפרידים בעוד מקומות. בתי ספר נפרדים רווחים בחו"ל גם בחברות חילוניות, וחלקם נחשבים לטובים בעולם. שמעתי לתדהמתי אנשים שמכנים את ההפרדה בין בנים לבנות "אפרטהייד", בעוד ילדיהם לומדים במוסדות נפרדים, ולעיתים הם עצמם מנהלים מוסדות כאלו. אם הפרדה היא אפרטהייד, אז אתם צריכים לשבת בכלא.
בניסוח אחר, יש המזכירים טיעון נוסף מתקופת מאבקם של השחורים לשוויון זכויות בארצות־הברית: "נפרד אבל שווה". בדרום ארצות־הברית היה מקובל לטעון שהפרדה בין שחורים ללבנים אינה פוגעת בשוויון, אך בית המשפט העליון של ארה"ב דחה זאת. בית המשפט קבע שמדיניות של "נפרד אבל שווה" אינה חוקתית, וזאת משתי סיבות. ראשית, בדרך כלל הנפרד לא היה באמת שווה, והמוסדות הנפרדים לשחורים קיבלו הרבה פחות משאבים. שנית, עצם ההפרדה הלא עניינית היא גזענות פסולה, גם בלי קשר לתוצאותיה.
אם נתרגם זאת להפרדה בין גברים לנשים, צריך לבדוק האם הטיעון הראשון רלוונטי. בכנס "בכל לבבך" שעליו יצא הקצף, פרסמו המארגנים שהייתה מעלית אחת שיועדה לגברים, בעוד לנשים יועדו שתי מעליות ועוד גרם מדרגות נעות. כנראה ההפרדה לא שימשה שם מסווה לרמיסת הנשים. אך מה לגבי הטיעון השני? האם עצם ההפרדה בין בני אדם אינה אפליה פסולה?
האמת היא שאנחנו ממיינים בני אדם ומפרידים ביניהם לפי כל מיני קריטריונים. למשל, לפי גיל: יש לנו מוסדות חינוך נפרדים לילדים ולמבוגרים. או לפי אזרחות: בשדה התעופה JFK אני עומד בתור הארוך והמתפתל של הזרים, כשמעבר לגדרות ההפרדה טופפים מעדנות אזרחי ארצות־הברית. אפליה פסולה היא רק הבחנה הנזקקת לקריטריונים שאינם רלוונטיים. כך שהשאלה החשובה היא האם הפרדה בין גברים לנשים היא אפליה שרירותית ומרושעת, או שיש מאחוריה היגיון פנימי (אף אם אני לא תמיד מסכים לו).
להפרדה בין גברים לנשים יש היגיון פנימי, והוא בדרך כלל ערך הצניעות. טוענים כנגד המרבים להפריד, שהם מתייחסים לאישה תמיד ובכל מצב כאובייקט מיני. אני חושב שכדאי למציבי המחיצות לשקול את הטיעון הזה, אך אני מבין גם את הטיעון הנגדי שלהם: מי שמקשיב לשיחת גברים אקראית במילואים, באוטובוס או סתם ברחוב, יכול לעיתים קרובות לשמוע איך בחברה לא דתית, חברה מעורבת לחלוטין, מתייחסים לנשים כאובייקט מיני, בלי שום קשר למחיצה.
על כך נוסיף שקשה להשוות הפרדה מגדרית להפרדה גזעית, משום שבמקרים רבים הנשים הן המבקשות את המחיצה. סטודנטיות דתיות למשפטים באוניברסיטה העברית ביקשו להציב עבור עצמן מחיצה במסיבת הפקולטה, כדי שהן תוכלנה לרקוד כרצונן בלי קרבה גופנית לגברים. אחד הפרופסורים טען שאין להרשות זאת, בין היתר משום שמחיצה היא דיכוי של המיניות הנשית. מעצם הטיעון הזה עולה שלא המחיצה היא היוצרת את המתח המיני בין נשים לגברים. עולה ממנו גם ניחוח רע של פטרנליזם. הסטודנטים למשפטים, כזכור, אכן סירבו לבקשתן של אותן נשים.
ומה לגבי אירועים שאין בהם מגע גופני? מצד אחד, נכון הוא שבכל חברה מעורבת יכול להיווצר מתח מיני מסוים. הנשים והגברים שמציבים מחיצות לא עושים זאת מתוך רשעות מיזוגנית: הם רוצים לצמצם את המתח הזה, ודאי בסיטואציות הקשורות לקודש. מצד שני, כדאי גם לזכור שמתחים מכל מיני סוגים יכולים להיווצר בכל אינטראקציה חברתית. כפי שכתב הרב שרלו, כל מפגש בין אנשים יכול לעורר רכילות ולשון הרע, ובדרך כלל זה אכן מה שקורה. המסקנה אינה שאנשים יימנעו מלהיפגש, אלא שישתדלו יותר להגביר את התכנים החיוביים והמועילים שבמפגשים כאלו. אני חושב שזה הפתרון העדיף בדרך כלל גם בנוגע לחברה מעורבת מבחינה מגדרית.
בניגוד למיתוס הרווח, החברה הישראלית אינה נמצאת תחת מתקפת מחיצות. להפך, היא הופכת מעורבת יותר. כדי לראות זאת די להיזכר בערבוב (המזיק בעיניי) של נשים וגברים ביחידות הקרביות של צה"ל בשנים האחרונות. מרצים בכירים מנסים לעצור את השתלבות החרדים באקדמיה, משום שהחרדים מבקשים כיתות נפרדות. האם כיתות לחרדים הן הקצנה דתית המוסיפה הפרדה? להפך: החרדים שילמדו בכיתה נפרדת יעברו אחר כך לעבוד במשרד מעורב. לפני עשר שנים החרדים הללו לא היו מתקרבים לאוניברסיטה וגם לא לשוק העבודה, ומבלים את חייהם בכולל לגברים בלבד. הם לא מבטאים הקצנה דתית; הנאבקים נגדם מבטאים הקצנה חילונית. ומה לגבי הסטודנטיות למשפטים שביקשו מחיצה במסיבת הפקולטה? יש להניח שלפני עשר שנים רוב הדתיים והדתיות לא היו הולכים למסיבה כזו, עם מחיצה או בלעדיה (ואולי מוטב כך). לפני עשר שנים אף אחד גם לא ניסה לפוצץ תפילות נפרדות או הקפות שניות.
נכון הוא שלפעמים יש אירועים שבהם מקפידים על הפרדה, במקום שבעיניי אולי אפשר היה לוותר עליה. פעמים רבות זו יוזמה של נשים דווקא, כמו רבניות שמוכנות לדבר בפני נשים בלבד. בכל אופן, המקרים הללו אינם הזרם המרכזי בחברה הישראלית, אלא להפך. הם לעיתים תגובת־נגד לתהליך הליברליזציה של החברה בישראל.
הוויכוח על המינון הנכון של ההפרדה כנראה לא יסתיים בקרוב. הפולמוס שמלווה אותנו עוד מימי הטלוויזיה בשחור־לבן אינו מראה סימני גוויעה בעידן הווטסאפ. יש לי ביקורת על אלו המגזימים בעיניי בהפרדה, ויש לי ביקורת חריפה גם על הקוטב השני, על אלו שמחקו מהלקסיקון את ערך הצניעות. לאלו ולאלו יש מצידם טענות נגד עמדתי. אבל כשמנהלים את הוויכוח הזה כדאי להיות סובלניים, במובן הכי פשוט ובסיסי של המילה הזו: גם אם אני חושב שאתה אומר שטויות, לא אשלח את המשטרה לסתום את פיך. כאשר גברים ונשים רוצים להתכנס בהפרדה, מותר להם להעמיד מחיצה. מי שלא מעוניין בהפרדה כזו, מוזמן לנהוג כפי שאני נוהג בהזמנות לחתונה נפרדת.
