ביום חמישי שעבר צפיתי בהקרנת הבכורה של הסרט הדוקומנטרי "ליל כלולות". במאית הסרט, רחל אליצור, בעצמה אשה חרדית, מתעדת בו את תהליכי החיזור, החופה והלילה שאחרי החתונה בעולם החרדי – תוך דגש מיוחד על הצדדים הבעייתיים, ולפעמים הביזאריים, של התהליכים האלה.
בסרט מופיעים גברים ונשים בני הקהילה החרדית, בדמותם ובקולם (אם כי תוך צילומם מהגב, באופן שלא יאפשר לזהותם), מספרים על חוויות מביכות שעברו. כמה מהם מספרים שהגיעו לחתונה כמעט בלי להכיר את בן/בת הזוג. כמה מהנשים מדברות – והמצלמה גם מתעדת – את הקושי שבלבישת ההינומה האטומה הנהוגה בחלק מהקהילות החרדיות, משל היתה הכלה מובלת לחופתה כמו "פרה עיוורת" (ביטוי שלי!).
חתן אחד מספר שלאורך כל החופה אביו היה לחוץ מדבר אחד: שבנו יזכור לקיים מייד אחרי החופה את המנהג המקובל במשפחה – לדרוך על רגלה של הכלה, כדי לסמן בכך את שליטתו בה, לעומת החלופה הנוראה שהיא תדרוך עליו קודם, ובכך תסמן את שליטתה בו. רבים סיפרו על המבוכה האדירה שהיתה להם בחדר הייחוד, ועוד יותר בחדר הזוגי שאחר החתונה, כשגילו שבעצם אין להם מושג מה הם אמורים לעשות זה בגופה של זו. כל התיאורים ביטאו תהליך שכולו מוכוון ומונחה על-ידי מדריכי כלות וחתנים, כשבני הזוג מתנהגים ברגע שאמור להיות האינטימי והמרגש ביותר בחייהם כמו שני רובוטים מתוכנתים, וכשאיכות האירוע נקבעת בעצם על-ידי איכותם של המדריכים; עד כמה הם מספיק רגישים לסיטואציה ויודעים לכוון נכונה את "תלמידיהם".
הבמאית יצרה לסרט עוד רובד מעניין, כאשר שילבה בו גם שחקנים חילונים המגלמים את דמויות החתן והכלה, במיוחד כשמדובר בסצינות המתארות את המתרחש בחדר המיטות. כך ניתן לעמוד על המבוכה לא רק על-פי עדותם הקולית של בני המיגזר החרדי, אלא גם להתרשם כיצד נראית בפועל המבוכה הזו. השחקנים החילונים אף מצולמים כשהם נבחנים באודישן לגילום התפקיד, והם מגלים את הפתעתם, ולפעמים תדהמתם, נוכח מנהגי הזוגיות בחברה החרדית.
הסרט מבטא, ללא ספק, נקודת מבט סובייקטיבית של הבמאית: גרושה חרדית, שסבלה בעצמה ממנהגי הזוגיות בחברה שלה, ומעידה על סירובה להתחתן שוב, וגם על סירובה להתנתק מאורח החיים החרדי, שבו היא עדיין מאמינה. אבל העדויות הן אותנטיות, וגם אם ברור שנבחרו מתוכן הקטעים "העסיסיים" ביותר, מדובר בקטעים שמתארים אירועים ותחושות שהתרחשו במציאות.
במלים אחרות: גם אם נניח שישנם הרבה זוגות חרדים אחרים, שתהליכי ההיכרות והנישואין נראו בעיניהם פחות קשים מכפי שנראו לעיני העדים שהשתתפו בסרט, ואפילו אם נניח שגם אצל המרואיינים עצמם היו גם זכרונות חיוביים יותר שהושמטו בעריכה – עדיין מתקבלת תמונה לא פשוטה. תמונה של חברה שמעמידה את התהליך האינטימי ביותר של בניה ובנותיה בצל של מבוכה מתמדת – של בורות וחסרון עמוק במרכיב הרגשי – שבסופו של דבר מעיב לא פעם על כל חיי הנישואים.
אשתי ואני צפינו בסרט יחד עם שני זוגות חברים. כשיצאנו מהאולם, אמר אחד מחבריי שהסרט אינו הוגן; הוא נוהג בפטרונות כלפי החברה החרדית, ושופט את מנהגיה בעיניים של אנשים הרחוקים מאוד מאורח החיים הזה ומיתרונותיו. חזקה על מי שחונכו כל חייהם על ברכי התהליך הזה וראו את כל בני משפחתם נישאים בתהליך דומה, שאצל רובם יהיה היחס אליו הרבה יותר חיובי מכפי שהוצג בסרט. גם אשה חרדית שישבה לידינו במהלך ההקרנה התקוממה באופן דומה בשלב השאלות מול במאית ומפיקת הסרט.
דעתי שונה. גם הגברים והנשים שהופיעו בסרט, וגם הבמאית עצמה, הם בוגרי אותו חינוך ואותו אורח חיים שלימד אותם להאמין בדרכי הזיווג והזוגיות שכנגדם התלוננו. יתר על כן: אף אחד מהם גם לא עזב את החברה החרדית בעקבות הקושי שלו עם התהליכים האלה. רוצה לומר: גם מנקודת מבט המזדהה עם החינוך ואורח החיים החרדי, עדיין יש בעייתיות בתהליכים המתוארים בסרט.
הביקורת שהובעה בסרט לא היתה כלפי עצם האיסור להתנסות בחיי זוגיות לפני הרגע שבו מתחייבים כלפיהם. אבל גם מנקודת מבט כזו, עדיין ראוי לשאול: האם הכרחי שלפחות בקהילות מסוימות (כפי שתועד בסרט) בני הזוג ייפגשו רק פעם אחת, בליווי ההורים, לפני שיחליטו על בני הזוג איתם הם אמורים לחיות כל חייהם? האם חיוני שכלה תגיע לחופתה מובלת כ"פרה עיוורת", שאין לה שום רצון עצמי? האם זה סביר שההדרכה שיקבלו רבים מבני הזוג החרדיים תתייחס כמעט בלעדית לפן ההלכתי של האירוע, ולא לפן הרגשי הכל כך רגיש שלו? כל אלה ודאי אינן גזירות הלכתיות, אלא מנהגים שמרניים שקהילות הלכו ונקטו בהן לאורך השנים; אם כריאקציה כנגד המתירנות שברחוב, ואם כדי להוכיח "עבודת השם" מחמירה יותר מזו הנקוטה בקהילות אחרות.
הסרט מעורר גם שאלה רחבה הרבה יותר מהנושא הספציפי שבו הוא עוסק: אם הקהילה החרדית איננה מסתפקת בשמירת ההלכה, אלא מעמיסה על עצמה גם חומרות נוספות – שברובן גם מנותקות לגמרי מהצרכים הרגשיים האותנטיים של בני הקהילה – האם לא עתידה קהילה כזו לקרוס פנימה מעומס חומרותיה, ובוודאי שלא תוכל לנהל דיאלוג סביר כלשהי עם קהילות אחרות שהמודעות לצרכיהם של בני האדם עומדת בראש מעייניהם?
בנקודה הזו היה לפחות רגע מעודד. לקראת סוף הסרט סיפרו כמה מהעדים שהופיעו בו שהם עצמם מחנכים את ילדיהם לתהליך זיווג ממושך, פתוח ומורכב יותר מזה שעברו בעצמם. גם הצופה מן הקהל שהתלוננה על התיאורים בסרט סיפרה שאת ילדיה היא מחנכת כבר באופן אחר. זה אכן פתח לתקווה שגם החברה החרדית הבינה שהחומרות היתירות פוגעות קשות גם בבניה ובבנותיה. עכשיו צריך לקוות שההבנה הזו תגיע גם לתחומי חיים נוספים.
