זה כבר היום השלישי שאנחנו מפעילים בהתלהבות את הצעצוע החדש של הבית. איצקו הכלב עדיין נובח עליו, כמו זכר אלפא מתוסכל שגנבו לו את הטריטוריה, והוא בשלו – מטייל על הרצפה בהתרסה ומותיר אחריו משטחי גרניט פורצלן מבריקים.
אין לתאר כמה חיינו השתדרגו מאז שהגיח מהקופסה. רובוט קטן וחתיך ששואב את כל מה שזז ומקנח בשובל מבריק של נוזלים, ברמה שאני אשכרה שוקלת את המשך העסקתה של המנקה.
ההתלהבות תחזיק כמובן פחות משבוע, כי ככה זה – השמחה בביתנו תמיד רגעית, אלו רק האינסטרומנטים שמתחלפים להם. פעם זה "חייבים דשא סינתטי", וכשמגיע הדשא האושר מתחלף ב"אנחנו חייבים רובוט", "חייבת שמלה", "חייבת מכונת קפה" ובאופן כללי חייבת כבר הרבה מאוד כסף לבנק.
אבל יש "חייבת" אחד שנשאר לנצח. הוא מתעדכן אחת לכמה חודשים ומכונה על ידי בעלי "חייבת לעבור בנתב"ג". חשוב לציין שאהבתי לטיסות לא נובעת מהיעדר ציונות. להפך, אין לי ספק בהמשך מגוריי בארץ. אבל אולי בגלל שאני גרה ביישוב קטן ומתישהו החנק משתלט עליי, אולי זו העובדה שעד גיל 28 לא יצאתי מישראל (אלא אם מחשיבים את הטיול בגבול הצפון שבו דחפתי את היד מעבר לגדר וצעקתי בהתלהבות). כך או כך, מדובר כבר בהתמכרות מאובחנת: אני לא מסוגלת להעביר יותר מחצי שנה בחיי בלי לראות טרמינל.
עוד הרבה לפני היעד, אני משוגעת על עצם הביקור בשדה. אני אוהבת את הירידה האלכסונית עם התמונות של הרצל ובן־גוריון. אוהבת לבהות בתסרוקות של הדיילות ואיך שהן סוגרות בגנדרנות את תאי האחסון, למרות ש – בואו – נותנים להן כל כך הרבה כבוד ותכלס מדובר במלצריות מעופפות. אני אוהבת להעלות סטטוס מתלהב לפני הטיסה ואז לצפות במבול התגובות שמתקבלות בתום הנחיתה. אני אוהבת את הבדיחה הקבועה של בעלי רגע לפני שהטייס מדבר למיקרופון: "שלום, כאן אבי רון הקברניט שלכם, זו הטיסה הראשונה שלי, אחלו לי בהצלחה".
אני אוהבת את התחושה העילאית שבסינון האנשים הנחותים שנותרו בארץ ומנסים להשיג אותך ואפשר לענות להם באגביות "לא יכולה לדבר, אני בחו"ל", כאילו לא הזמנת חבילת גלישה של מאה ג'יגה.
אבל זה מה שיפה בנסיעה לחו"ל. היא מאפשרת לנו להיות נסיכים לרגע. להרגיש מורמים מעם גם אם כל העם שם, וגם אם הזמנו טיסת לואוקוסט שמזכירה נסיעה של וילמה ופרד ברכב קדמוני. אין לי דרך להסביר את זה – אני פשוט חייבת שבכל רגע נתון בחיי תהיה לי טיסה לשאוף אליה. כזו שאוכל לדבר עליה חודשיים לפני, חודשיים אחרי, ואיך שאנחנו יורדים מהמטוס לסגור כבר את היעד הבא.
וכן, אני יודעת מה חלקכם חושבים עכשיו. מדמיינת בקלות את ניד הראש וצקצוקי הלשון, תוך אזכור של מונחי יסוד נפוצים דוגמת "חיסכון" "להתכונן למחר" ו"מה עם השכלה ודירות לילדים". כל חיי אני מוקפת באנשים שלוקחים אחריות על החיים, נערכים כלכלית לכל תסריט ועושים איתי תחרות על קרנות השתלמות, והאמת שנגמר לי הכוח אפילו לענות להם. אני רואה את נתב"ג מפוצץ בהורים צעירים כמוני, שהבינו מזמן שנגמרו הימים בהם יכולת לחסוך שקל לשקל ולהגיע לרבע דירה, ואם ממילא לא נגיע ליעד, לפחות נהנה קצת מהדרך.
עזבו את זה שמחיר טיסה היום יכול להיות נמוך מחופשה ממוצעת באילת, זה לא העניין. מעל שבעים שנה שהיהודים בישראל מטפחים אשליה שביטחון משמעותו קורת גג. שאם נצליח להביא את ילדינו לדירה, אפילו שתשעים אחוז ממנה על משכנתה, הם יהיו "מסודרים". זאת שטות גמורה כמובן, ובחו"ל כבר מזמן הבינו את זה. אנשים יכולים לחיות שנים בשכירות וליהנות מהחיים.
אני לא שופטת את אלו שמעדיפים לחשוב על המחר וליהנות פחות. רק מבקשת מהם שלא ישפטו אותי על כך שאני בוחרת לחיות גם את היום. כי יש משמעות בחיים גם לעכשיו. לאושר הנוכחי. להרפתקאות. לזיכרונות טובים. לפיזור חתיכות לחם ליונים בכיכר סן־מרקו ולשעטת ילדים על מגלשת מים קפריסאית. כל טיול שעשינו בחו"ל הותיר בנו חותם, גרם לנו להבין את מקומנו האמיתי בעולם ולקבל פרופורציות. והוא היה שווה כל שקל וכל גירעון שאיכשהו תמיד השלים את עצמו, כי עבדנו אחר כך קשה יותר וכי החיים יודעים לקזז את עצמם. אפשר לחיות עם פלוס בבנק אך עם הרבה חסכים בלב, ואפשר לחיות עם קצת מינוס בחשבון אבל עם פלוס ורוד וגדול בנפש.
