צפירות אמבולנסים חתכו את האוויר הנעים במוצאי ראש חודש תמוז. סירנה אחרי סירנה, הודעות חירום בזו אחר זו. הפעם ניטלה מאיתנו אשליית "בעזרת השם, זו יולדת". ידענו מי דוהרים באמבולנסים, והלב התמלא מועקה. הבזקי חדשות והודעות מועצה; דאגה לחברים מעלי, המתנה מורטת עצבים בעודם מסוגרים בבתיהם מחשש לחדירת מחבלים; תפילות להחלמת הפצועים, תנחומים למשפחות הנרצחים. המולה דיגיטלית מחלחלת הביתה, מפצחת קירות מוגנים, וערב יורד כשקולות חירום מתערבבים בקריאת מואזין.
טבח קטלני רבע שעה מהבית, על אותו ציר תנועה מרכזי שמשמש אותנו. תחנת נוחות על אם הדרך, על כביש 60 היוצא מבאר־שבע ומטפס עד נצרת, קצהו האחד בגליל וקצהו האחר בנגב. פעם גם שם נלחמו על החיים הציוניים. פעם ניסו גם משם לסלק יהודים בכוח החנית והחרב והנשק החם. עכשיו זה כאן, על המשך אותו הציר הציוני שמבקש לבנות מדינה עצמאית לעם חופשי בארצנו. תחנת דלק וחנות נוחות וחומוס אליהו שנותנים שירות לכל עובר אורח – ערבי ויהודי, מכפרי הרוצחים ומיישובי הנרצחים.
"הייתי מוכנה שתהיה לי מדינה כזו פיצית, ולדעת שהיא לגמרי־לגמרי שלי, ולא לחמוד אדמות נוספות", אמרה לנו לפני כמה שבועות מרואיינת במדור "תנועת ההתיישבות", מסמנת גבולות 67' דמיוניים בשתי כפות ידיים קטנטנות. לא הכנסנו את זה למדור, אנחנו אף פעם לא מכניסים את הוויכוח המדיני־פוליטי של ימינו. ברוך גרינברג הצלם תמיד בא בטוב. תמיד מחויך, תמיד בלב פתוח. גם אני מתפנקת לכמה שעות במדור מנותק אקטואליה, מתמכרת לטעם הנוסטלגיה הציונית, זו שמותר להסכים עליה ואפשר רשמית לכבד ולהוקיר. גם עליה רבו פעם – על הלגיטימיות שלה, על גבולות הגזרה הנכונים והמותרים. היום אפשר לברוח אליה, לשבת בבועת סיפורי מקימים ברוח טובה, בשותפות. להתבונן במבט נדהם ומלא תודה על אתגרי העבר ועל הדרך המופלאה שעברנו. אין לנו עניין פוליטי במדור, אז אנחנו לא משיבים, אלא אם כן ממש מכריחים אותנו להתייחס. עונים בקטנה, בלבביות. בהסברים קצרים ולא מתעמתים. עונים, אבל לא כותבים במדור. זה לא. הרי באנו בטוב, באנו להרגיע רוחות, להבין, להקשיב, להסביר, לספר. אז לא הכנסנו את המשפט הזה שלה למדור, אבל הוא נכנס לנו כמו קוץ ללב. והנה השבוע הוא קופץ מחדש לראש ולאוזן ולדם הבוער נוכח שירת הסירנה שמלווה את מלאך המוות לאבו־כביר באמבולנסים אבלים.
תשאלו את הנינים
לא פתחנו מולה את סוגיית הזכויות על הארץ הזאת. לא הפלגנו יותר מדי בשיח על ארץ חמדה שאיננו חומדים מזרים; על אדמת אבות עם קושאן תנ"כי המוכר היטב לקוראן ולמאמיניו. רק שאלנו איך זה מסתדר עם המפה. איך אפשר להצטמצם למדינה כזאת פיצית שהיא לגמרי־לגמרי שלנו רק בעינינו, ולגבולות שאינם בני הגנה. עוד לפני הזכות על הארץ, עוד לפני הוויכוח על היתכנות השלום. בלי להיכנס לסוגיית הניסוי הנוראי בבני אדם המכונה הסכם אוסלו, בלי לדבר על שיגעון פרס נובל לרב־מרצחים שהופקד על שלום אזרחינו, שחגג עם נשק בידיים ודם, המון־המון דם. אתם יודעים מה, אפילו בלי להזכיר את אירועי מגידו הטריים שהחזירו את הוויכוח לגבולות 48'. עוד לפני הכול: מפה, רק לפתוח מפה. לצייר את הקו ולהתבונן בו. יש"ע זה באמת כאן, על מרפסת הבית שלכם. אז איך אתם רואים היתכנות של קיום ממשי לצד מדינה עוינת שמשקיפה לכם לתוך החצר? איך אפשר לקרוא לישות טרוריסטית כזאת "צדק היסטורי" ולחתום עליה בשם הערך של זכויות אדם?
הפרסומת הידועה ליישובי יהודה ושומרון הראשונים דיברה על "חמש דקות מכפר־סבא, עשרים דקות מחדרה". זאת אולי הייתה הגזמה, אפילו בימים שלפני הפקקים, אבל לא הגזמה פרועה במיוחד. במוסף "נדל"ן יו"ש" שמצורף לגיליון הזה שרטט בכישרון רב ישי פלג את מרחק הנסיעה בין הקו הכי שנוי במחלוקת בתולדות הגיאומטריה ובין היישובים הפורחים והערים המשגשגות בצידו המערבי. אפשר להתכווץ מהקרבה שלא תיאמן, בפרט נוכח פעולות הטרור האיומות של השבוע האחרון, מול הטבח הנורא ומול גאוות משפחות הרוצחים וחבריהם, שמאדירים דמויות חלשות ופחדניות, חכמים על עוברי אורח אבל קוראים לעצמם לוחמים. מצד שני, אפשר וראוי להתעצם מהטווח הקרוב־רחוק הזה; לזכור את מאבקי העבר ולהתפעם מהדרך שעשינו עד הלום ושעוד נעשה.
חבלי יהודה ושומרון מצויים בפריחה חסרת תקדים. אנשי מעשה חדורי אמונה ואהבת הארץ עמלו קשות להלביש אותם שלמת בטון ומלט, ופרשו להם מרבדי גנים. את מקומן של אשקוביות הראשונים תופסים עוד ועוד מיזמי בנייה רוויה ושכונות יוקרה איכותיות ומפנקות. מרכזי מסחר ובילוי הפריחו הר טרשים קירח, ורמזורים והרחבות כבישים מחברים בין כל אלה לתפארת מדינת ישראל. על אם הדרך, בציר 60 שיוצא מבאר־שבע לנצרת, מתגלגלת עדיין מלחמת השחרור. כאן מנסים עדיין לסלק יהודים בכוח החנית והחרב והנשק החם. כאן עדיין מתקיימת מלחמת תודעה וזכויות. אבל בעוד לא הרבה שנים, תנופת הבנייה והפריחה תיתן פירותיה, והנינים שלנו לא יבינו איך אפשר היה להתעמת על יישובי לב הארץ, איך אפשר היה להטיל בהם ספק.
בלב כביש 60, חוצה ישראל המזרחי, יושבת חבורה בלב חפץ ופותחת חנויות נוחות ושירותי סולר ובנזין לכל עובר אורח. מי שיבחר לחיות בשלום ובטוב ייהנה מכל מנעמי הנגישות והשייכות. מי שיתעקש לפגוע בנו, דמו בראשו. אנחנו מצידנו נמשיך ונסלול את הציר הציוני שמבקש לבנות מדינה עצמאית לעם חופשי בארצנו. אפילו נוסיף לו נתיבים ורמזור ומחלף, לנוחות האזרחים. חפצי השלום מוזמנים לבוא לנגב חומוס כאן קרוב לבית, כל בית, בצומת עלי.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
