לפני כמה שבועות הרב נחום, אחד הרבנים בישיבה שבה למדתי, פתח קבוצת ווטסאפ ענקית לכל בני המחזור שלמדו איתי בישיבה. שלום לכולם, הוא כתב שם, לשישים חברי הקבוצה. אחד הפרויקטים של שנת העשרים וחמש לישיבה, הוא חיזוק הקשר עם הבוגרים. לרגל חגיגות חצי היובל, אנחנו מנסים לעדכן כמה שיותר את מאגר הבוגרים של הישיבה. אשמח אם תוכלו להקדיש חמש שש דקות כדי לענות על השאלון הקצר הבא. ובאמת אחרי כמה שניות הוא שלח עוד הודעה, עם לינק לשאלון מבאס כזה של גוגל.
אלוהים ישמור, חשבתי לעצמי כשראיתי את ההתראה הירוקה עם שם הקבוצה. מה אני צריך עכשיו את הקבוצה הזאת בחיים. פתחתי בזהירות את פרטי הקבוצה, נכנסתי לראות את כל השמות והפרצופים שהצטופפו שם ביחד איתי. חלק קטן מהאנשים היו שמורים לי בזיכרון. אבל רובם המוחלט היו זרים לזיכרון של הסמארטפון שלי, וגם לי. מה לעשות. לא ראיתי אותם יותר משתים־עשרה שנה.
בדקות הראשונות השתררה בקבוצה דממה קרה. לכולם היה מוזר להיות שוב ביחד. כל כך הרבה זמן עבר. מאיפה באה הקבוצה הזאת. לכולם היה מוזר. אף אחד לא הקליד כלום. מה כבר אפשר להקליד. אבל אחרי כמה שניות, העסק התחיל להתמוטט. וכמה מבני המחזור שלי עזבו את הקבוצה בהפגנתיות.
זה היה לא נעים. הווטסאפ תמיד מנוכר וקפוא ואפור. ובכל זאת, ההתראות הכחלחלות של הנטישות היו קשות לעיכול. קודם הראשון עזב/ה. אחר כך השני עזב/ה. אחר כך השלישי עזב/ה. וככה זה נמשך. לפחות שבעה מספרים מזוהים ולא מזוהים נמלטו מספינת הווטסאפ הרעועה של הרב נחום, עוד לפני שהיא הוקמה. ואלו שנותרו, התכסו בדממה וירטואלית, ולא פצו פה. גם אני לא פציתי פה. הקבוצה המביכה הזאת לא באה לי בטוב.

אחרי עוד כמה ימים כאלה, של שקט ונטישות, הרב נחום שלח עוד הודעה, ושוב העיר את הקבוצה מרבצה. חברים יקרים, הוא כתב שם, אני מחפש מתנדב מהמחזור שלכם שיוכל לעזור לי בארגון מספרי טלפון ואימיילים עדכניים של חבריכם, ובהעברת הלינק לכמה שיותר חברים, כדי שנוכל לקדם הכנת ערב חגיגת חצי היובל לישיבה. ממש אשמח לעזרה.
הפעם התגובה הייתה דוחה באמת. עוד ועוד אנשים נטשו את הקבוצה בקור רוח ובהפגנתיות. ואנו, אלו שנותרו, הצטופפנו לבדנו בקור המקפיא, והסתכלנו על שורת העוזבים בדממה חיוורת. זה היה כל כך מביך ועגום. בלי לחשוב יותר מדי, הגנבתי צילום מסך של שורת ה"עזב/ה" הארוכה שנפרשה בקבוצתנו. כדי לזכור את דממת הנטישה. כדי לתעד את רצף הניכור הדיגיטלי. כבר אז ידעתי. הרגע המביך והאלים והמצ'וקמק הזה הוא רגע שחשוב לכתוב עליו.
גם גל העוזבים השני הגיע לקיצו. בקבוצה נותרנו שלושים ושישה תלמידים לשעבר. כולל הרב נחום. הדממה המעיקה שוב חנקה את הווטסאפ הירוק. אבל אז זה קרה. דניאל, חבר ילדות שלי שלמד איתי בישיבה, כתב בקבוצה הודעה קרירה בת חמש מילים. זה דניאל. מילאתי את הטופס. זה מה שהוא כתב.
כמה דקות עברו. ופתאום גם אהרון כתב. מילאתי. אהרון. ואחרי כמה שניות גם איתן כתב שהוא מילא. ואחרי איתן גם אברם כתב. וגם עומר. וגם יובל. וגם מאיר. זה היה כל כך מוזר. כולם מילאו את הטופס פתאום. וגם אני רציתי למלא את הטופס. אז נכנסתי ללינק של הרב נחום, ומילאתי אותו. זה לקח לי שלוש דקות. וכשסיימתי למלא כתבתי בקבוצה, גם אני באתי על החתום! ככה. עם סימן קריאה. למרות שאני שונא סימני קריאה.
ופתאום הקבוצה התעוררה. פתאום כולם היו נחמדים. פתאום כולם הוצפו בזיכרונות מתוקים. פתאום שום דבר כבר לא היה מעיק. להפך. הכול היה נעים. כולם היו נחמדים. וכולם מילאו את הטופס. וקבוצת הווטסאפ, שנראתה עד לפני רגע כמו בית עלמין דיגיטלי, הפכה באחת לעוד קבוצת ווטסאפ רגילה. סתם קבוצה סבבה.

מאז שקבוצת הווטסאפ הישיבתית שלנו שינתה את פניה, אני חושב לא מעט על ההודעה הלקונית ההיא, שדניאל שלח, ועל המהפכה המרגשת והפשוטה שהיא חוללה בקבוצה שלנו. זה דניאל, הוא כתב. מילאתי את הטופס. זה הכול. חמש מילים. אבל כמה נדיבות הייתה במילים הללו. כמה חמלה הייתה בהן. כמה אומץ. כמה נוקשות. כמה אחריות. כמה אהבה. וכמה אנושיות. כולם שתקו ונטשו. כולם התנכרו והתעלמו. כולם כרעו ונפלו. אבל דניאל היה מענטש. במקום שאין אנשים, דניאל היה איש.
וכמה קשה להיות איש כשכל שאר בני האדם נמצאים מעבר למסך. כמה קל לכתוב טוקבק מרושע. כמה פשוט להעלות תגובה מטונפת. כמה נוח לנטוש קבוצות ווטסאפ בהפגנתיות. החיים הדיגיטליים הופכים את המציאות לנוחה יותר. בזכות האפליקציות כבר לא צריך לשלם לנהגי המוניות. כבר לא צריך להתחיל עם בנות בפאבים. כבר לא צריך לשאול אנשים איפה זה רחוב פרישמן.
זאת האמת. החיים נוחים ויעילים יותר בעידן הזה. יש הרבה פחות רגעים מביכים. יש הרבה פחות ממשקים עם אנשים. אבל ליעילות הזו יש מחיר. היא יכולה לאטום את ליבנו, לעוור את עינינו, ולהפוך את כולנו לחלאות אדישות. והמבוכה היא השדה שבו האנושיות צומחת. שם אנחנו בני אדם. כשמביך. כשלא נעים. כשמוזר. זאת ההזדמנות שלנו להיות אנשים. זה מה שדניאל, החבר שלי, עשה. הוא היה בן אדם בקבוצת ווטסאפ עכורה ומנוכרת. זה דניאל, הוא כתב. מילאתי את הטופס. יא אללה שלך, דניאל. אתה היית איש. לכן אני מקדיש לך את הטור הזה.
