במסגרת מלחמת התרבות המתחוללת במערב בין הימין לשמאל, 2023 מצטיירת כשנה שבה התחילה "תגובת הנגד" (backlash) להתפשטות וההקצנה של התרבות הפרוגרסיבית המכונה היום "Woke", ובעברית "נעורות".
אפשר לזהות רחש מתנגד אפילו מהשמאל המתון, בעיקר באקדמיה. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא התפשטות התרבות ה"נעורה" למדעי הטבע, שבארה"ב מכונים STEM (מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה). מספר גדל של מדענים, כולל משמאל, כבר מזהים פגיעה משמעותית לא רק ביוקרת התוצרת המדעית אלא גם באיכותה.
למשל, במאמר שכתבו השנה שני מדענים מקליפורניה הם מתריעים מפני "מִשטור המדע", שאותו הם מגדירים כ"פלישת אידיאולוגיה למפעל המדעי", ש"מציבה איום יסודי על הרווחה האנושית". המאמר מתמקד בהיבט אחד: פרסום מאמרים מדעיים. הם מדגימים במקרים רבים עד כמה הפרסום המדעי כבר ממושטר אידיאולוגית באופן מעשי ופורמלי, ועד כמה כתבי עת, מוציאים לאור וגורמים ממשלתיים רלוונטיים מפחדים מההמון ה"נעור", מעלימים פרסומים, "מבטלים" מדענים, ומעדכנים את ההנחיות כך שיתאימו לאידיאולוגיה החדשה. הכותבים מסיימים בקריאה לקהילה המדעית "להתאחד ולהגן על המדע מפני האידיאולוגיה".
מכיוון שהשמאל לא מוכן להתמודד עם העובדות, הוא מאיים ומשתיק אותן באמצעות הפגנות מול דוכני "סלע מאיר" בשבוע הספר
בהרווארד הקימו השנה הפרופסורים סטיבן פינקר וברתה מדרס את "המועצה לחופש אקדמי", בהבטחה ש"כאשר אדם מאוים ומושמץ על דעתו המלומדת… נספק לו תמיכה אישית ומקצועית. כאשר אקטיביסטים צועקים לאוזנם של אנשי המנהלה, אנו נדבר בשלווה אך בתוקף לאוזנם השנייה". הצטרפו אליהם כשבעים אקדמאים, מכל הפקולטות, כדי "להגן החופש האקדמי". מתברר שגם באוניברסיטה שנחשבת לטובה בעולם שכחו מהי מטרת ההשכלה הגבוהה, וגם בה אקדמאים צריכים להתגונן מתרבות הביטול הפרוגרסיבית.
גם אם באקדמיה ה"נעורות" ניצחה, בציבור הרחב התנועה חווה קשיים שלא הכירה. ראש החץ של הנעורות כיום הוא זהות מינית, והישגה הגדול היה עלייה ניכרת באחוז הילדים שמדווחים על מצוקה בזהותם המינית, לצד לגיטימציה חוקית וציבורית לטיפולים לשינוי מין בגיל הילדות והנעורים. המאבק על הטרנסג'נדריוּת הצליח מאוד, גם ציבורית וגם בחקיקה ואכיפה. האג'נדה המינית הנעורה נכנסה לממשלים, למערכות החינוך והרפואה, וה"זכות" של ילדים לעבור ניתוחים וטיפולים בלתי הפיכים, גם נגד דעת הוריהם ואנשי המקצוע, הפכה לקדושה.
אלא שהדגש על מיניות בגילים מוקדמים מתגלה כטעות אסטרטגית. ב־2023 החלו כמה מדינות באירופה, שכבר נשטפו באופנות המעודכנות, ללחוץ על הבלמים באופן רשמי, ועצרו טיפולים לשינוי מין בקטינים. והשיא של תגובת הנגד הציבורית מגיע מהמעוז העיקרי של הפרוגרס, ארה"ב, שבה ההתנגדות לנעורות הפכה למאבק ציבורי גלוי.
אחרי שהבירה "באד־לייט" החליטה להשיק קמפיין עם טרנסג'נדרית ידוענית בשם דילן מולבני, רפובליקנים רבים החליטו בתחילת אפריל שהם מפסיקים לצרוך את המשקה. חרם הצרכנים ספג בתחילה זלזול, במחשבה שמדובר במכה קלה בכנף וכל פרסום לטובה; אלא שהמכירות של הבירה צנחו ב־20% ולא השתקמו מאז, בזמן שהמתחרים נהנו מעלייה נאה. הלקח הצרכני מהדהד, וכאשר רשת המכירות טארגט רצתה לחגוג את חודש הגאווה בהבלטת מוצרים שונים מהאג'נדה הנכונה – כולל לילדים – בחזית חלק מהחנויות, החרם שהחל להתגבש עליה קיפל אותה.
גם סקרי דעת הקהל מצביעים על מגמה ברורה של התעוררות נגד הנעורות. כשני שלישים מהאמריקנים אומרים היום שיש רק שני מינים, עלייה ברורה משנים קודמות. שני שלישים מתנגדים לטיפול הורמונלי – וכמובן לניתוחים – מתחת לגיל ההסכמה. רוב האמריקנים היום גם סבורים שלא צריך לתת לטרנסג'נדרים להתחרות בספורט בקטגוריה הלא־ביולוגית שלהם, וכן הלאה.
עצם ביטוין של עמדות הרוב הללו נחשב לחטא בר־ענישה במעוזי הפרוגרס הפרטיים והמדינתיים. באקדמיה הן מובילות לזעם קדוש, גינוי, נידוי ופיטורין. מאמר מדעי שמסקנותיו סותרות את האג'נדה החדשה יתקשה למצוא במה. אבל במבט כללי ניכר שמדובר במיעוט עם עמדות קיצוניות, וכעת מגיעה תגובת הנגד של הרוב, שמעידה על עליית מדרגה במלחמת התרבות הזו. באד־לייט וטארגט מקללות את הרגע שבו הצטרפו לאג'נדת המיעוט הנעור, אבל זו רק ההתחלה. עוצמת התמיכה הציבורית בתגובת הנגד מגיעה כעת, כצפוי, גם למוקדי קבלת ההחלטות והפוליטיקה.
מה קורה בישראל? דומה שאנו בעיכוב מסוים ביחס לעולם, דהיינו, כרגע אנחנו בשלב התפשטות והתגברות של האופנות הנעורות. דוגמה לכך הגיעה השבוע. הוצאת סלע מאיר פרסמה השנה את הספר "נזק בלתי הפיך" של אביגיל שרייר, על תופעת הטיפולים לשינוי מין בגיל הנעורים. מדובר בספר חשוב, שמתאר את המציאות החברתית, הטיפולית, הרפואית והפסיכולוגית סביב אג'נדת הזהות המינית ה"פלואידית" בגילים צעירים.
ישראל רק בתחילת הדרך של הפרעות זהות מינית וטיפולים לא הפיכים בקטינים, אבל הספר עלה על הרדאר של ה"נעורים" המקומיים. כשרצתה ההוצאה לקיים ערב עיון על הספר ב"מרחב החברתי" בכיכר אתרים, הופעל לחץ על המקום והוביל לביטול האירוע. ההוצאה סיכמה עם מלון קרלטון, ושוב – הפגנות, לחץ וביטול.
לבסוף התקיים האירוע בפורום קפה שפירא, ובמהלכו עברה הסופרת ניסיון תקיפה פיזי. כל האירועים הללו מלווים במחאות רועשות. כעת הפעילים הנעורים, שלא ברור מי מרכז ומפעיל אותם, מוחים מול הוצאת סלע מאיר בדוכן שבוע הספר שלהם בתל־אביב, מציקים לקונים ומפריעים באופן כללי.
כתבתי לפני שבועיים שהשמאל טשטש את הפער בין הפוליטי לפרטי. הוצאת סלע מאיר חווה זאת על בשרה. היא עסק פרטי, שמפרסם כתבים "מוחרמים" שלא עוברים את הצנזורה הנעורה ולעולם לא ייכנסו למעגלים הפסאודו־אינטלקטואליים של האקדמיה. מכיוון שהשמאל לא מוכן להתמודד עם המציאות, העובדות וטיעוני הנגד, הפתרון שלו הוא לאיים ולהשתיק אותם באמצעות הפגנות רועשות, תוך איום מרומז ומתמיד באלימות, מול דוכני ההוצאה בשבוע הספר – אירוע תקדימי למדי.
השאלה כעת היא איך יגיב הציבור. האם נלך בנתיב מדיניות רעה ומזיקה, שבה, בשל שתיקה ואדישות ציבוריות יעברו ילדי ישראל שטיפת מוח נעורה, או שנלמד מניסיונם של אחרים ונדע להימנע מראש מנזקי האידיאולוגיה החדשה? המקרה האמריקני מדגים שמול תרבות ההשתקה והאלימות של פעילי האינקוויזיציה משמאל חייבת להיות תגובת נגד. לכן יש להודות לסלע מאיר שמרימים את הכפפה, ובאומץ מעוררים דיון במה שהשמאל החדש מנסה לאסור עלינו להכיר, לחשוב ולומר.
