שבוע הספר הוא תמיד הזדמנות לטפוח על שכמו של עם הספר על אחד משיאיו העולמיים: הוצאת ספרים לנפש. על פי נתוני הספרייה הלאומית, בשנה החולפת פורסמו בישראל 6,971 כותרים, ירידה קלה לעומת השנה שעברה, אך מתוכם שיא של יותר מאלפיים ספרי פרוזה ושירה. במקביל, מספר הספרים הדיגיטליים ממשיך לזנק מדי שנה, והגיע בזו האחרונה ל־1,258. תחום שמתרחב מאוד בשנים האחרונות הוא אוטוביוגרפיות של הגיל השלישי, שהכפילו את עצמן תוך שנתיים. אך לפריחה הזאת יש מחיר.
משק בית ממוצע בישראל מוציא 20.7 שקלים בחודש על ספרים שאינם כתבי עת או ספרי לימוד. רוב הישראלים דיווחו בסקרים שאינם קוראים לשם הנאה, או שהם עושים זאת פחות משעה בשבוע. התוצאה היא שעוד ועוד ספרים מציפים את השוק ואין מי שיקרא אותם. בפועל, רוב ספרי הקריאה שאנחנו רואים בחנויות אינם כלכליים, ואחת התופעות המרכזיות בענף בשנים האחרונות היא "מימון מחברים". כלומר, אנשים קונים את הזכות להוציא ספר בהוצאה מוכרת שמעניקה להם גם שירותי עריכה והפקה, תמורת כמה עשרות אלפי שקלים.
לפי נתוני "איגוד אנשי הספר" – גוף שהוקם ב־2013 ושואף לרגלץ את התחרות בענף ולהפוך את מחיר הספרים למפוקח בידי המדינה – 45% מספרי המקור בשנה החולפת היו בהשקעה כספית של הסופר ולא של ההוצאה לאור. בעבר המודל הזה היה נפוץ בעיקר בספרי שירה, שאף פעם לא היו כלכליים במיוחד, אך בשנים האחרונות פרחו לא מעט הוצאות ספרים קטנות שמציעות לכם לשלם סכום שעל פי הערכות נע בין 40 ל־90 אלף שקלים, ולהתהדר בתואר "סופר". זו גם המציאות בכמה מ"רבי המכר" (מונח שבישראל אין לו הגדרה ברורה). פרנסה של ממש מהמקצוע זוהי פריוויליגיה של מתי־מעט מהשפיץ העליון של התחום.
וכאן מגיע הסוד האפל של תעשיית הספרים. אביב גדג' טוען באחד משיריו ש"במקום שבו שורפים ספרים – כנראה שקר מאוד", אבל מתברר שבמדינה חמה וגרפומנית – פשוט גורסים אותם. הוצאות הספרים לא ששות לדבר על זה מטעמים מובנים, אך כמו שלא מעט משקי בית מגלים כשהם מנסים "לעשות סדר במדפים", הספרים סובלים ממצוקת נדל"ן קשה וכולם מחפשים איך להיפטר מהם. באזור המוסכים בבני־ברק, במושב בעמק האלה, ובעוד אתרים שונים ומשונים ברחבי הארץ עומדים מחסנים ששוכבים בהם, לא בכבוד גדול, אלפי ספרים. רובם – מאות עותקים של ספר שלא הצליח להימכר. כשנגמר המקום מציעים לסופר לרכוש אותם בהנחה עצומה, נגיד חמישה שקלים לספר, בתנאי שהוא רוכש אותם בקבוצות של מאה. ולא – גווילין נגרסים ואותיות פורחות באוויר.
הרקע למצב הזה הוא שבשנים 2008־2010 הדואופול של סטימצקי (שמחזיקה בהוצאת תכלת) וצומת ספרים (שחלקה שייך להוצאת כתר־מודן) עברו לעבוד עם ההוצאות העצמאיות בהסכמי קונסיגנציה; כלומר, הן לא רוכשות את הספרים, אלא משמשות רק דוכני תצוגה ומשלמות להוצאה רק עבור ספרים שנמכרו. ברשתות עדיין נמכרים 85% מהספרים, ולשחקניות הקטנות אין כוח מיקוח מולן. כדי שספר של הוצאה עצמאית יזכה לתצוגה מכובדת – הרשתות דורשות הדפסה של הרבה מאוד ספרים, אך כאמור אין מי שיקנה אותם. התוצאה: גריסה של מאות אלפי, אולי אפילו מיליוני, ספרים מדי שנה.
גם הנתונים מארה"ב, שבה נמכרים רבע מהספרים בעולם, מספרים על מציאות דומה. לפי מאגר המידע של BookScan, שעקב בשנה שעברה אחר 3.2 מיליון כותרים – פחות מאחוז אחד מהם נמכרו ביותר מ־5,000 עותקים. זה שוק אדיר שמגלגל 13 מיליארד דולר בשנה, וחווה פריחה עם עלייה של 20% במכירות הספרים מאז פרוץ הקורונה. אבל גם שם הוא ריכוזי. חמש הוצאות ענקיות שולטות ב־90% מהשוק האמריקני, ורק לאחרונה רשויות ההגבלים לא אישרו מיזוג של שתיים מהגדולות שבהן, כדי לשמור על תחרות. אחת הגדולות, פינגווין, פרסמה שרק 35% מהספרים שהיא מוציאה רווחיים.
בקיצור, הפריחה לכאורה בענף הספרים מסתירה מאחוריה מבנה לא כלכלי. חנויות הספרים שמטרתן להתפרנס מהביזנס הזה, לא רוצות לקחת את הסיכון ברכישת מוצר שאין לו קונים, אז הן מגלגלות אותו אל ההוצאות. המו"לים מגלגלים את הסיכון אל הסופרים, גם זה בצדק מבחינתם, ובקצה השרשרת הזאת עומדים אנשים שמשתוקקים לרכוש בכסף מלא את התואר "סופר", שנחשב עדיין סמל־סטטוס בחברה שלנו, אף שהוא מתרוקן מתוכן בו־בזמן. מי שיאזין היטב לצלילי המגרסה ישמע אותה מזמזמת פסוק אחד ממגילת קהלת: "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר".
